גמביט המלכה: ביקורת סדרה

ריכוז ברמה גבוהה, זיכרון מעולה ודמיון מופשט הן חלק משילוב התכונות הנדרשות על מנת להיחשב כשחקן שחמט נפלא. בשחמט, מה שנראה כמו לוח פשוט – נעשה במהרה שדה קרב מסוכן. המהלכים האפשריים במשחק הם רבים ובחלקם השחקנים לוקחים סיכון, כשהם מקריבים כלים במטרה להשיג יתרון על הלוח. הסדרה "גמביט המלכה" שעלתה בנטפליקס מצליחה להנגיש את העולם המתרחש מסביב למשחק, בזכות סיפור טוב ושחקנית ראשית ממגנטת, הלא היא אניה טיילור ג'וי ("ספליט").

המיני-סדרה בת שבעת הפרקים מתחילה בסוף שנות ה-60, עם אישה צעירה ומבולבלת בשם בת' הרמון, שמתעוררת עם הנגאובר בחדר מלון בפריז וממהרת להתלבש ולרוץ לחדר מסוקר ומסנוור, בו הנוכחים ממתינים לה עבור משחק שחמט חשוב. מכאן פרק הפתיחה קופץ בזמן עשר שנים לאחור, כשבת' ילדת הפלא מוצבת בבית יתומות קתולי בקנטקי, לאחר ששרדה תאונת דרכים שבה נהרגה אמה. זהו מקום מדכא ששומר על הנערות שקטות וממושמעות באמצעות כדורי הרגעה שהן נאלצות ליטול באופן יומיומי מצנצנת זכוכית גדולה, אך בת' המגושמת והמופנמת מוצאת סוג של בריחה מהמציאות כאשר היא מגלה את משחק השחמט.

[*]

פרק הפתיחה, כמו כל הסדרה שבוימה על ידי היוצר האמריקאי סקוט פרנק ("חסרי אלוהים") ומבוססת על רומן מאת וולטר טוויס, מעניק תחושה של סיפור קסום. בת' נשלחת לבצע מטלות במרתף בית היתומות המלוכלך. השרת מר שייבל (ביל קמפ בהופעה מרשימה) נענה לתחנוניה ומסכים ללמד אותה את יסודות משחק הלוח המסקרן שהוא משחק, ומבין מהר מאוד שהוא מצא מלכה אמיתית. המשחק כובש אותה באופן מיידי – כמו ששום דבר אחר בחייה לא מצליח או יצליח לעשות. בלילות היא משחזרת את המהלכים ששייבל מלמד אותה על לוח רפאים מדומיין, בסגנון "אליס בארץ הפלאות", שהיא רואה על תקרת החדר בו היא ישנה. ייתכן שחלק מהצופים היו מעדיפים לוותר על האפקטים המיוחדים האלה, שמצד אחד מעניקים לסדרה סוג של קסם, אך מצד שני עלולים להפחית ממידת הריאליסטיות שלה.

לאחר שזוג ללא ילדים מאמץ את בת' המבריקה מבית היתומות, וכישוריה כשחמטאית עולים בהדרגה – היא זוכה לתודעה ציבורית רחבה. בתחילה היא מתלוננת על כך שהיא מקבלת תשומת לב רק בגלל היותה אישה בין גברים, אך בהמשך נהנית מלמשוך את העין המסוקרנת. בדרך לצמרת בת' מתמודדת עם התמכרויות שונות שמאיימות על הצלחתה ומזכירות את סצנת הפתיחה. הנערה מוצאת מקלט בשחמט – זה משחק שאינו תלוי במזל, ובו היא מרגישה בטוחה ושולטת.

הסיבות שבגינן היא הייתה זקוקה למפלט מוצגות לנו הצופים כפלאשבקים לחיים מבלבלים עם אמה הביולוגית המבריקה והבעייתית וגם בשנות העשרה שלה עם אימה המאמצת, האלכוהוליסטית והדיכאונית. השאלה שהופכת לנושא המרכזי של הסדרה היא האם בת' יכולה להתגבר על האובססיביות הטבעיות שלה שמכשילה אותה מחוץ לתחרויות, על הכעס שמשתקף בסגנון המשחק האגרסיבי שלה, ובעיקר על כך שהיא תמיד תעדיף לחסל את עצמה מאשר לתת למישהו אחר את ההזדמנות לעשות זאת לפניה. בת' תמיד רוצה לנצח, אבל היא גם משתוקקת למקום חם כלשהו שיהיה לה בית ומשענת, שאליו תוכל להתקשר.

זהו סיפור ספורטיבי ממריץ ומרגש, כמו סרט אגרוף הוליוודי על גיבור שחייב לעשות שינוי מהותי בעצמו כדי לכבוש את הפסגה, סיפור התבגרות על אישה חזקה שמצליחה להתקדם בעולם פטריארכלי, ובנוסף לכך זהו סיפור העוסק בהתמכרויות: בת' מתקדמת בעולם השחמט כשהיא ניזונה מתערובת של כדורי הרגעה ואלכוהול, עד שהיא נעשית תלויה בהם.

בדרך לפסגה, בת' לוכדת את ליבם של גברים מתוסכלים שמתלהבים ממנה, ובעיקר ממוחה, במידה זהה. מספר רב של משחקים שקטים מתחילים ומסתיימים כשבת' נועצת מבט קריר ביריבה מעבר ללוח וממתינה לרגע בו תוכל להכות אותו, ולעיתים רחוקות, כשהמשחק מסתובב נגדה, היא מפגינה תסכול כאילו עולמה התהפך עליה. טיילור ג'וי מצליחה להציג את משחק השחמט המשעמם לכאורה, ואת הסצנות באופן כללי, בצורה שמהפנטת את הצופים. היא מצליחה להעביר לצופים את האינטליגנציה והאנושיות המוחבאים מתחת לקרירות המכאנית של בת'.

הבמאי פרנק עוטף הכל באריזה חכמה, עם עיצוב מוקפד ומסוגנן שתמיד מזכיר בדרך כלשהי את לוח השחמט, ומשלב בחירות מוזיקליות מגוונות ומתאימות. האופן בו המשחקים מוצגים הוא מרתק: מבחינה ויזואלית הם מוצגים וערוכים באופן שונה בתחרויות האזוריות או הבינלאומיות, המוזיקליות באופן הסיקור של שדרן הרדיו המקסיקני שונה מהסובייטי לאותו ענף ספורט, מעורבות קהל הצופים והתקשורת במשחקים משתנה בצורה משמעותית בכל אירוע, כמו גם האינטראקציה של בת' עם השחקנים האחרים. גם בלי להבין את המשחק לעומקו ניתן ליהנות מהמשחק של השחקנים הנפלאים, ולעבור עם בת' מסע יוצא דופן שמתחיל בבית יתומים ומסתיים בתחרות בינלאומית מול רב אמן סובייטי. הסדרה סוחפת מאוד ומצליחה לרגש, והיא בהחלט אחת הטובות שעלו בנטפליקס לאחרונה.