לא משתפים: ביקורת סדרת רשת

במסגרת קבוצת תמיכה אלטרנטיבית, במנהל קהילתי שכוח אל, מתאספים מדי שבוע כ-7 נשים ואנשים אשר חוו התעללות ברשת על כל גווניה השונים. במסגרת זו, משתפים המשתתפים את סיפורם הטראגי, ועל הדרך שבה הרשת טלטלה בבת אחת את עולמם, ושינתה את חייהם מקצה לקצה. בעוד הקבוצה מנסה לשקם את תחושות הערעור, ריסוק הביטחון העצמי והפגיעה בפרטיות המציפות את חבריה - מצטרפת אליה יעל, שבניגוד לכל המשתתפים האחרים המהווים קורבנות של התנהגות מתעללת ברשת, מגיעה לקבוצה בתור הצד הפוגע, וחושפת את העובדה שמעשי ההתעללות שלה ברשת הובילו אותה על פי צו בית משפט לקחת חלק בקבוצת התמיכה. עובדה זו גורמת לערעור נוסף בביטחונם של המשתתפים, אשר מתקשים להיחשף בנוכחותה של יעל, וכל זאת מבלי לדעת שהיא מסתירה אג'נדה מסתורית הנוגעת לדבר השתתפותה בקבוצה מעבר לצו שהוטל עליה.

הפרמיס של הסדרה נכון ורלוונטי, הנושא - חשוב וכואב, והאירוניה בעובדה שמדובר בסדרת רשת שמבקשת להציב מראה מול הרשת עצמה מציבה את סדרת הביכורים של איש ההיי-טק דקל אייזן, שאותה יצר, כתב וביים באופן עצמאי, כסדרה שההצלחה שלה כמעט מובטחת. ועדיין, נראה שלצערי האיכויות העולות מתוך הסדרה מתגמדות אל מול הפגמים שבה, כשמלבד לחשיבות הגדולה של הנושא שבו היא מתעסקת, לסדרה אין יותר מדי מה להציע לצופים שלה מבחינה דרמטית ועלילתית, והיא אינה מספקת את החוויה המותחת וסוחפת שהיא מבטיחה.

[*]

(מתוך הסדרה "לא משתפים". צילום: רועי קרן)

נושאי הרסניות הרשת החברתית כלפי החברה והתייחסות לעולם הטכנולוגיה וההשפעה שלה על חיינו, אינם זרים לעולם הטלויזיה ולנו הצופים, כשהבולטת מכולן היא כמובן הסדרה "מראה שחורה", שמלווה אותנו כבר עשור. בצפייה ב"לא משתפים", אפשר להרגיש בבירור בהשפעתה של "מראה שחורה" על יצירתו של אייזן בדמות האווירה הכבדה והאפלה, תחושת חוסר היציבות והטלטלה המבעבעת באופן תמידי ומאיימת לפרוץ מעל פני השטח ולחשוף סטיות ושקרים, ובעיקר תחושות של חוסר אונים וחוסר שליטה מצידו של האדם אל מול הטכנולוגיה.

אולם, בעוד ''מראה שחורה'' נוטה להציג מציאויות אלטרנטיביות שלאו דווקא מבקשות להתכתב בצורה ריאליסטית עם המציאות הנוכחית, אלא להתריע מפניה, סדרתו של אייזן, מתיימרת להציע הצצה ריאליסטית אל תוך חוויותיהם של משתתפי קבוצת התמיכה הטראגית, עובדה אשר גורמת לפער צורם ובולט בין כוונתו של המשורר אל מול הביצוע. עם דיאלוגים מדוקלמים ולא טבעיים, תסריט המשמר קלישאות מוכרות ומאוסות, ובחירות סגנוניות לא ריאליסטיות, הזולגות מדי פעם אל תוך הסדרה ומשבשות את האסתטיקה והעולם שהצופה מתבקש לקבל על עצמו בעת הצפייה בה - ''לא משתפים" נדמית חובבנית למדי.

מצד אחד, הסדרה מציעה רגעים יפים כמו הופעות המשחק המצוינות של בן יוסיפוביץ ("על הספקטרום") וגיל יפרח, או הקריצה לקהל הצופים עם הופעתם המחודשת של שרון אלכסנדר ודליה שימקו כזוג (אשר שיחקו בשנת 1980 יחד בסרטו של זאב רווח "פצעי בגרות"). חשוב לציין גם את סיפוריהם של המשתתפים בקבוצת התמיכה, המובעים במונולוגים מרתקים, נוגעים וכתובים להפליא הפותחים את הפרקים לאורך הסדרה כולה. מצד שני, גם סיפורים אלו מלווים בנקודת מבט צרה וסטריאוטיפית שבה כל הנשים בקבוצה הינן קורבנות של התעללות מינית ברשת, או ה''ערס'' המוקצן אשר נמצא בקבוצה על תקן ה''ישראלי המכוער התורן'', וזה חבל.

בבסיסה של סדרת הרשת עומדת הייחודיות של יצירה מסוג זה - יצירה חופשית יותר ומיוחדת שלא נתונה למגבלות טלויזיוניות או קולנועיות, ויכולה ליצור שפה מרתקת שונה ומקורית. אולם, למרות השוני המבורך המצוי בין סדרת טלוויזיה לבין סדרת רשת, ישנו דבר בסיסי שאסור להקל בחשיבותו - הדרמה. ולמרות שהנושא שבו בחר אייזן להתמקד, הינו נושא הטעון במשמעויות וסיפורים רבים המתכתבים עם מצוקות היומיום שלנו, הסדרה איטית, מתנשפת בכבדות ומייגעת בעיקר בגלל המחסור בהבנה הזו שהדרמה לא רק נובעת מתוך סיפור דרמטי, אלא מתוך הסצינות שאמורות להביא את הסיפור לחיים. כשסצנות כאלו מלוות במניפסטים בלתי נגמרים ושיחות חולין סתמיות, זה המקום שבו הפוטנציאל הדרמטי של הסדרה הולך לאיבוד, ויחד איתו גם תשומת ליבו ועניינו של הצופה.

"לא משתפים" זמינה לצפייה בפייסבוק וביוטיוב. לצפייה בפרקים >> לחצו כאן. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן