הולווט אנדרגראונד: ביקורת סרט דוקומנטרי

נראה שבטוח להגיד – סרט דוקומנטרי לא היה נראה כצעד ההגיוני הבא בקריירה הוורסטילית של הבמאי טוד היינס. עם זאת, כשמסתכלים על נושא הדוקו – להקת הרוק האלטרנטיבי המשפיעה הראשונה, "הוולווט אנדרגראונד", מבינים שכפי שלהקה זו צעדה בדרכים לא צפויות בעליל אבל כל צעד שלה נראה הגיוני לחלוטין, כך שיטה פרדוקסלית זו חוזרת בקריירה של היינס. הבמאי, שבחר בכל סרט שעשה לעסוק בנושא שוליים ואף "טאבו" מידי פעם בדרך שערורייתית לא פחות ("קרול" – רומן לסבי בתקופה שמרנית; "רעל" – סרט אימה על איידס וקוויריות; ו"פרשת המים", הסרט ה-"מיינסטרימי" ביותר שלו, שבוחר בזווית לא שגרתית להתבוננות במשבר האקלים), כבר עשה לעצמו שם ככזה המסתבך עם אליליו המוזיקליים כשבחר ליישם את שיטותיו המעוררות מחלוקת בסרטים אודותיהם (או המבוססים על חייהם).

כך, סיפור גסיסתה של זמרת צמד "הקרפנטרס" קארן קרפנטר מאנורקסיה הפך אצל היינס – בסרטו הקצר הראשון מ-1987, "Superstar: The Karen Carpenter Story" – למחזה מצולם עם בובות ברבי, ב-"וולווט גולדמיין" (1998), היינס הסתמך נרחבות על סיפוריהם של גיבורי הגלאם דיוויד בואי, איגי פופ ולו ריד (סולן ומייסד להקת ה-"וולווט אנדרגראונד") בעיצוב סיפור עלייתו ונפילתו של כוכב שכזה; ב-"אני לא שם" (2007), בחר היינס לספר את סיפור חייו של בוב דילן, אך בדרך ההפוכה ביותר מהדרך המקובלת – שישה שחקנים שונים גילמו שישה פאזות שונות של המוזיקאי (ביניהם הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל וקייט בלאנשט), כשהעלילה נעה ביניהם בצורה נון-ליניארית. דילן עצמו דווקא תמך בפרוייקט, וב-2012 צוטט כאומר בראיון: "אתה חושב שלבמאי היה אכפת אם אנשים יבינו את הסרט? לדעתי אפילו לא לרגע".

ב-"וולווט אנדרגראונד", היינס עושה בדיוק זאת - לא עוד "הנה האלבום הראשון שלהם", "הנה הריב הראשון" שנפוץ כל כך בתת ז'אנר זה, אלא חוויה רב חושית, שקרובה הרבה יותר לתצוגת וידיאו-ארט במוזיאון מאשר לסרט דוקומנטרי בסיסי. שימוש מחוכם בקטעי ארכיון, פיזור מושכל של "וויס-אובר", וכן גם לקיחת צד, הופכים את הסרט הנ"ל - שעלה לראשונה בפסטיבל קאן לפני מספר חודשים ולפני כשבוע בשירות הסטרימינג "אפל TV +" - לצפיית חובה - לאוהדי היינס, מעריצי ה-"וולווט", אך גם לחובבי קולנוע ומוזיקה כאחד.

[*]

היינס תוחם את ההיסטוריה הקצרה אך המרתקת של הלהקה מראשית חייהם של חבריה ועיסוקיהם המוזיקליים ועד לפירוקה ב-1970, לאחר צאת האלבום, "Loaded" ולא ממשיך בקריירות הסולו הלא פחות מעניינות של הרביעייה/חמישייה (לדוגמה, קריירת הגלאם של לו ריד עם דיוויד בואי והאלבומים אותם הפיק ג'ון קייל). להפך, היינס מתחיל את הסרט עם רעש פידבק צורם ותמונות פרופיל נעות של חברי הלהקה שצילם האמן אנדי וורהול (מי שלקח חסות על הלהקה בשנותיה הראשונות), כשהמרואיינים מתחילים להופיע (וביניהם החברים החיים של הלהקה - ג'ון קייל והמתופפת מורין טאקר), המסך מתפצל לשניים, וכשהתיעוד נשאר בצד אחד, הצד השני הופך לקולאז' של קטעי ארכיון - לעיתים קשורים לנושא המדובר, אך לעיתים רחוקים ממנו שנות אור. כשהמוזיקה נכנסת לתמונה, הסרט הופך לאולפן הקלטות חי וקיים, והצופה מועבר לחוויית סאונד אחרת לגמרי ממה שרגיל לשמוע ממוזיקה בסרטים, ובייחוד בדוקו. בצורה זו, היינס מזכיר הרבה יותר את גישותיהם של שני "אוטרים" אחרים שהוציאו השנה סרטי דוקו-מוזיקה – אדגר רייט, שהדגיש את הצד היצירתי של "ספארקס" באמצעות קטעי מעבר באנימציה ובסטופ-מושן בסרטו "האחים ספארקס", ו-"קווסטלאב", שנתן במה ב-"קיץ של נשמה" לתיעוד הנדיר, ללא הפרעות מיותרות. כך, גם היינס מדגיש את הייחודיות של מושא סרטו בידי שבירת המוסכמות המקובלות חברתית של עולם הדוקו.

עם זאת, בכל הנוגע לנרטיב הסרט, סרטו של היינס עלול לפלג את קהל מעריצי הלהקה: הבמאי בוחר להתרכז בשתי דמויות מרכזיות, שלהן ניתן הקרדיט להקמת הלהקה – לו ריד (רבינוביץ' במקור) וג'ון קייל – ומציג אותם כ-"יין ויאנג": בעוד קייל מוצג כגאון לא מובן, ריד מוצג כאדם לא נעים, שילדות מנוכרת הובילה אותו לגרום לסביבתו להרגיש לא בנעימות בבגרותו, ומחפש נושאים לשירים באובססיביות, לפעמים אף בסיכון חייו שלו ושל האחר. למרות שלטענה זו יש אחיזות במציאות, וטוב וחשוב לתת במה לכשרונותיו הלא מוערכים מספיק של קייל, השאלה על מקומו של יוצר הדוקו בהעברת האמת עולה לא פעם בראשו של הצופה בעודו מתבונן בסרט. בנוסף, ההתרכזות בשני גדולים אלו מונעת זמן מסך יקר מעמיתיהם ללהקה, עם סיפוריהם הלא-פחות-מעניינים וחשובים להצגה: הנחבאות אל הכלים של הבסיסט סטרילנג מוריסון והמתופפת מורין טאקר (אחת הראשונות ברוק הפופולרי), האנימגטיות של מחליפו של קייל, דאג יול, וסיפורה הטראגי של ניקו, שהובאה כפרצוף יפה ותו לא ולבסוף הפכה את אלבומם הראשון של הלהקה לאלבום האייקוני שהוא היום.

היינס ממשיך עם דרכיו המוזרות והלא-מיינסטרימיות ליצירה, ומציג באמצעותן את אחת הלהקות המוזרות והלא-מיינסטרימיות שהיו בהיסטוריית המוזיקה המודרנית. האמרה המפורסמת של מוזיקאי האמביינט בריאן אינו, לפיה רק "כאלף עותקים נמכרו מאלבומה הראשון של הלהקה, אך כל מי שקנה אותו הפך למוזיקאי בחסד בעצמו", הופכת לבשר ודם ב-"וולווט אנדרגראונד", ובתקווה תפיץ את בשורת הלהקה והמוזיקה למוזיקאים מוכשרים חבויים חדשים.

הסרט הדוקומנטרי "הולווט אנדרגראונד" משודר בשירות הסטרימינג "אפל TV +". לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן