נקמה מרה: ביקורת סרט נטפליקס

האם המערבון חווה תחייה? מהגרסה השטחית למדי של "שבעת המופלאים" לפני מספר שנים ועד האנתולוגיה הקומית והלא-מוערכת-דיה של האחים כהן, "הבלדה על באסטר סקראגס", קולנוענים רבים חוזרים לקסם האפי של המערבונים - מראשוני הז'אנרים בקולנוע - ומשתמשים בו כדי להעביר מסרים מודרניים. החזרה לתת-הז'אנר "מערבונים רוויזיוניסטיים", שצצו בסוף שנות ה-60 ובראשית ה-70 (כדוגמת "חבורת הפראים" של פקינפה, "הקלפן והיצאנית" של אלטמן או "קיד וקסידי") והציגו דמויות שלרוב הוצגו בעבר כנבלים מוחלטים בתור אנטי-גיבורים, תוך קריאת תיגר על מוסכמות ה-"טוב" וה-"רע" - משמשת קולנוענים מודרניים להגיד דבר מה על יחסי גזע, שלהם ייצוג לא מחמיא במיוחד במערבונים הקלאסיים.

כך קיבלנו את "ג'אנגו ללא מעצורים" ו"שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו, "Hostiles" של סקוט קופר והחל מהשבוע בנטפליקס – "נקמה מרה" ("The Harder They Fall"), בכורת הבימוי של המוזיקאי הבריטי ובמאי הקליפים ג'יימס סמואל ובהפקת הראפר ג'יי זי, שמציג אנסמבל שחקנים שחור במערבון לא חדשני במיוחד מבחינה צורנית אך כיפי, יצירתי ועשוי היטב.

הסרט, שבכורתו נערכה בפסטיבל הסרטים בלונדון (BFI) לפני כחודש, לוקח דמויות שחורות אמיתיות אך לא מוכרות מימי המערב הפרוע, ומציב אותם בעלילה פיקטיבית: בארה"ב של המאה ה-19, הילד נאט לאב חוזה ברצח משפחתו ע"י הפושע הנודע רופוס באק (אידריס אלבה). שנים לאחר מכן, לאב (ג'ונתן מייג'ורס; "ארץ לאבקראפט", "לוקי") הבוגר הוא אקדוחן מקצוען, ששם לעצמו למטרה לתפוס את באק. כששמועה נגנבת לאוזנו על שחרורו החוקי של באק מהכלא, לאב מגייס מחדש את חבורתו - "מרי כרכרה" (זאזי ביטס; "ג'וקר", "אטלנטה"), באס ריבס (דלרוי לינדו, "הזהב של נורמן"), ביל פיקט, ג'ים בקוורת' וקאפי - כדי לחסל את רופוס באק - וחבורתו שלו, הכוללת את צ'ירוקי ביל (לקית' סטנפילד) וטרודי סמית' (רג'ינה קינג) - אחת ולתמיד.

[*]

במובנים רבים, "נקמה מרה" לא סוטה מהנוסחה הקלאסית של המערבון: אדם פגוע שיוצא לנקום, חבורת פורעי-חוק, שוטים ארוכים של המדבר רחב-הידיים - אך דווקא איפה שהסרט הופך לחדשני, ל-"רווזיוניסטי" הוא העולם המתוקן והמעט אוטופי שהוא מציג. האנסמבל השחור בסרט (הראשון מסוגו בז'אנר) אינו ייחודי בסרט - רוב העולם המקיף את שתי החבורות מורכב מאפרו-אמריקאים, ודווקא העולם הלבן מוצג כחריג או כמלא חשיבות עצמית (לדוגמה, העיר הלבנה אותה החבורה שודדת מוצגת כליטרלי לבנה לחלוטין בצבעה).

"התיקון" שמציג סמואל מלווה בפסקול קצבי (אותו חיבר סמואל בעצמו, ושאולי יוביל אותו להיות הבמאי השני בלבד בתולדות פרסי האוסקר - לאחר צ'ארלי צ'פלין - שגם הועמד על הפסקול שכתב) ובצילומים מסוגננים (זוויות גבוהות, שוט שהולך ומתרחב), והופך את "נקמה מרה" לסרט מהנה לפני היותו סרט נכון חברתית, ובכך מראה שלא כל סרט שמציג ראייה עכשווית ומודרנית חייב להיות דידקטי.

הכיף שבצפייה ב"נקמה מרה" נובע גם מההנאה של אנסמבל השחקנים להשתחרר במעט ולשחק בתוצר ז'אנרי לחלוטין. אידריס אלבה, שמפציע השנה תחת כל עץ רענן ("יחידת המתאבדים" ו-"קאובוי של אספלט", שגם שם גילם נציג של קהילת הבוקרים השחורה), נכנס די בקלות לתפקיד הנבל הקשוח, אך מעניק לו צדדים לא החלטיים (במיוחד מול רג'ינה קינג, שבולטת במיוחד למרות זמן המסך המועט המוענק לה), שנותנים לצופה להזדהות עם דמות אכזרית למדי.

מהצד השני, עוד כוכב שקרנו עולה, ג'ונתן מייג'ורס, משתמש בהבעותיו הזועפות טבעית לתת לדמותו של נאט לאב תחושת טראומה אמיתית, ולא רק נקמה לשם נקמה. האיחוד עם דלרוי לינדו, שכיכב איתו בשנה שעברה ב-"הזהב של נורמן" הנהדר של ספייק לי, מעניק ללאב של מייג'ורס היסטוריה פנים-עלילתית ולא רק ייצוג יבש של דמות מהחיים האמיתיים. "נקמה מרה" הוא בילוי טוב לסופ"ש רגוע - עשוי לעילא בחינה טכנית, משוחק היטב ומציג לנו אפשרות מעט שונה לבידור פופולרי. אז מה אם הוא לא מעורר מחשבה במיוחד?

הסרט "נקמה מרה" משודר בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן