הדבר האחרון שהוא רצה: ביקורת סרט נטפליקס

זו הייתה אמורה להיות הצלחה מסחררת; סרט נוסף מבית היוצר של די ריס, במאית מוכשרת שסרטה "פרחים בבוץ" הוקרן בפסטיבל סאנדנס, קצר מחמאות ואף היה מועמד ל-4 פרסי אוסקר. בסרט הקודם רכשו מיד נטפליקס את זכויות ההפצה, וכמעט קטפו פסלון זהוב. אך הפעם בסרטה החדש ההימור לא השתלם. נראה שמישהו שכח לפשפש בשקיות בטרם הקנייה.

"הדבר האחרון שהוא רצה" מבוסס על רומן שכתבה ג'ואן דידיון. הוא מגולל את סיפורה של אלנה מקמהון (אן האת'ווי; "יומני הנסיכה", "השטן לובשת פראדה"), עיתונאית ב"אטלנטיק פוסט", שדסק מרכז-אמריקה בו כתבה נסגר לטובת סיקור הבחירות המתקרבות לנשיאות. מדובר בשנת 1984, בה מתחוללת במקביל מלחמה חצי-סודית באותם האזורים בדיוק. מקמהון חושדת כי ארה"ב מעורבת במלחמה, מספקת נשק למורדים ואינה מצהירה על-כך בפומבי. זאת עד שאביה (וילם דפו) חולה, והיא נאלצת להחליפו בעסקיו שלו, עסקאות נשק מפוקפקות, ומוצאת את עצמה במרכז אותה הפרשה ממש.

[*]

ואלו היו החלקים היחידים שעוד היו ברורים בסרט; משלב זה, החלו הדמויות להתחלף בקצב מסחרר, שלל פרטים לא חשובים (או חשובים, אני לא יודעת) נזרקו למסך, העריכה התעכבה על הבעות הפנים המנומשות של האת'ווי במשך שניות ארוכות בעוד קטעים מהותיים להתקדמות העלילה קוצרו עד דק. נעשה ניסיון עגום לשמור מוטיבים מהספר בדמות דוברת המקריאה שורות ממנו (אחרת אין לי הסבר מהיכן הגיעו) בזמן סצנות מסוימות, מה שיוצר תמהיל משונה מאוד, וכלל לא לטובה.

עצוב ששחקנית מעולה כמו האת'ווי כמו גם בן אפלק האגדי נופלים לסרט רע כמו "הדבר האחרון שהוא רצה". אפילו הם לא מצליחים להציל את הכישלון המפואר מלהתרחש, והסצנות בהן הם מופיעים יחד חד-מימדיות עד משעממות, בעדינות. לאורך כל העלילה הלא קוהרנטית הדמויות לא מצליחות להתפתח ולייצר איזשהו עומק. בהינתן ההרכב המוזר שהקהל רואה, הוא נותר תוהה במקרה הטוב עם סיום הסרט, ואדיש עד מיואש במקרה הרע. זה בהחלט הדבר האחרון שהצופה או נטפליקס רצו.

הסרט "הדבר האחרון שהוא רצה" משודר בנטפליקס.