אמילי בפריז: ביקורת עונה ראשונה

מאז ומתמיד רציתי לעבור לגור בפריז. דמיינתי איזו דירה קטנה עם מרפסת שמציצה לאייפל, מגורים מעל מאפייה, להתלבש בצורה הכי אופנתית ולחיות את סגנון החיים הפריזאי שתמיד היה בשבילי חלום. כל התמונה המאוד מדויקת לפרטים שנבנתה לי בראש היא לא תוצר של ביקורים תכופים שלי בפריז, אלא חלום שנבנה בעקבות צריכה עצומה של סרטים אמריקאים, תמונות ממגזינים וסדרות כמו "גוסיפ גירל".

אחרי שבנה לעצמו שם כיוצר סדרות אמריקאיות קלאסיות כמו "בוורלי הילס 90210" ו"סקס והעיר הגדולה", בהן הוא נוהג למקם מספר פרקים בעיר האורות, דארן סטאר בסדרתו החדשה מוכר לנו חלום. את אותו החלום המוכר, בלי יותר מדי לוקיישנים שונים, מתוך הבנה שמספיק לנו בית קפה אחד, גלריה לאומנות וגינה שמצטלמת היטב כדי למלא לנו את התמונה המוכרת, ולנו זה מספיק.

[*]

כוכבת הסדרה היא בחורה אמריקאית טיפוסית (לילי קולינס, "באהבה רוזי"), עם השם הכי אמריקאי שיש- אמילי קופר, שעובדת בחברת יח"צ ופרסום בשיקגו. יום אחד היא מקבלת הצעה מפתה - להיות נציגת החברה בה היא עובדת בפריז, וכמובן שהיא מסכימה. היא מגיעה לחברה, וכחלק מרצף הקלישאות מהן מורכבות הסדרה, היא צריכה להתמודד עם בוסית שמסרבת לקבל את העובדה שאמריקאית פולשת לה לתוך החברה. היא גרה בדירה עם נוף חלומי, כשמתחתיה גר שף צרפתי צעיר וחתיך בשם גבריאל שיהיה הפתרון לכל הבעיות שלה. כמובן שגם סיפור האהבה לא יעבור בקלות, מפגש אקראי עם בחורה בשם קמי, יתפתח לחברות מקסימה, רק כדי שנגלה שבן זוגה של קמי, הוא השכן בו אמילי מאוהבת. מהנקודה הזו והלאה הסדרה הופכת לזמן המתנה אינסופי של הצופה לרגע בו קופר וגבריאל יהיו יחד, כי אמנם הסדרה מתרחשת בצרפת אבל הסוף מן הסתם אמריקאי.

אני מאוד אוהבת את לילי קולינס, אבל משום מה היא איבדה לחלוטין מהאלגנטיות ה"אודרי הפבורנית" שהייתה לה והמשחק שלה בסדרה החדשה של נטפליקס מזכיר יותר משחק בהצגה במתנ"ס. הדמות של אמילי בעיקר עוברת כקלישאתית ומעצבנת, אבל זה לא מורגש יותר מדי כי למזלנו זה פינה מקום לדמויות המשנה המעולות וביניהן אשלי פארק שמגלמת את מינדי- הנני האסיאתית שכולם רוצים בתור חברה הכי טובה, וקמי (קמיל) רזאט, האובססיה החדשה שלי. זו הדמות שכתובה הכי טוב בסדרה, שגם מתלבשת הכי טוב. אם היוצרים יהיו משכילים מספיק, היא גם תקבל ספין אוף.

"אמילי בפריז" היא סדרה טראשית למדי וניתן בקלות לשים את האצבע על החולשות שלה - הדיאלוגים לא מבריקים ולעיתים מביכים עד כדי גיחוך, העלילה היא רצף של קלישאות ובהתחשב בעובדה שהעלילה קורית בבירת האופנה של אירופה, הלוקים של הגיבורה מחרידים. ועדיין, למרות כל אותן הנקודות, לא יכולתי להפסיק לצפות בה ואפילו נשבר לי הלב כשגיליתי שהגעתי לסוף הסדרה. "אמילי בפריז" מזכירה מאוד את הסדרות של שנות ה-2000 שהצליחו כל כך, כי לדארן סטאר יש ניסיון והוא יודע מה אנחנו מחפשים - אסקפיזם זול ונוח, אפס התחכמויות ופרקים באורך 30 דקות, המתכון המושלם להצלחה.

בדיוק כמו שאנחנו מכירים את "החלום האמריקאי", כחלק מהתרבות נוצר לנו חלום של "פריז האמריקאית". "אמילי בפריז" עושה בדיוק את הדבר הזה. סביר להניח שאם תתנו לאנשים שבאמת חיים בפריז לצפות בסדרה, הם יצחקו לכם בפרצוף כשתחשבו ולו לרגע שכך נראים החיים הוורודים בפריז - ממתי צרפתים נוהגים לדבר ביניהם אנגלית ועוד בצורה כה טובה? אבל "אמילי בפריז" היא בכלל "אמילי האמריקאית בפריז האמריקאית" וברגע שמבינים את זה, הכעס על הסדרה נעלם ומתחילים ליהנות הרבה יותר.

הסדרה "אמילי בפריז" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן