ברידג'רטון: ביקורת סדרה

אחרי ההצלחות האחרונות עם "אמילי בפריז" ו"גמביט המלכה", נטפליקס מנסה להמשיך להכות גלים בכל מה שקשור לתוכן פופולרי שסוחף את העולם כולו, והפעם בתפריט- "ברידג'רטון". סדרת רומנטיקה תקופתית-קומית, משרוולה של אחת היוצרות הפוריות ביותר שמסך הטלוויזיה שלנו הכיר בשנים האחרונות - שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי", "סקנדל", "המדריך לרוצח"). אך למרבה הצער מתגלה שהתוצאה היא מהומה רבה על לא דבר.

לכאורה יש לנו כאן את כל המרכיבים שצריכים לסדרה מוצלח: דרמה קומית תקופתית המבוססת על סדרת ספרים רומנטיים של ג'וליה קווין בשם "הדוכס ואני", תלבושות מרהיבות, סיפור אהבה קלאסי ושני שמות גדולים המתנוססים לראווה- השחקנית האגדית ג'ולי אנדרוז ("צלילי המוסיקה", "מרי פופינס") והיוצרת שונדה ריימס. "ברידג'רטון" נשמעת כמו חלום טוב מכדי להיות אמיתי. לצערי, כפי שהקלישאה קובעת, כשמשהו טוב מכדי להיות אמיתי - כנראה שהוא לא אמיתי, או לא באמת טוב. במקרה של "ברידג'רטון"- זו האפשרות השנייה.

[*]

עלילת הסדרה עוקבת אחר גרסה אלטרנטיבית של קהילת האצולה עמוסת הסקנדלים והרכילויות בלונדון של המאה ה-19, ומתרכזת בעיקר בבית משפחת ברידג'רטון המיוחסת ובצאתה של ראשונת בנות המשפחה- דפני, אל החברה במטרה להינשא. לסדרה יש מספר מעלות ביניהן האופן בו היא משלבת בקלילות, בטבעיות ובהומור רב בין עולמה הקלאסי והרומנטי של אלילת הז'אנר- ג'יין אוסטין דרך יצירות מודרניות כמו "אחת שיודעת" (Gossip Girl). השילוב ביניהם יוצר חוויית צפייה סוחפת לבינג' שזורק את הצופה בבת אחת אל תוך העולם הקסום (והכל כך רחוק מאיתנו) של הסדרה עם נשפים, תככים ומזימות. כל אלו, יחד עם עיבודים מוזיקליים ההופכים שירים כמו "Bad Guy" של בילי אייליש ליצירות מוזיקליות קלאסיות, ושילובה של הקהילה השחורה בהיסטוריית האצולה הבריטית - הופכים את הסדרה לבולטת בייחודה ובמקוריותה בנוף הדרמות התקופתיות הרומנטיות. מצד שני, ומבלי לעשות יותר מדי ספוילרים, הסדרה מציגה כמה דימויים בעייתים בדרך שבה היא מתווכת לנו את נושא הפמיניזם והמיניות הנשית, שלצערי מרגישים לא רק מאולצים אלא צורמים וחורקים בצורה שבה נאמרים הדברים כחלק מאידאולוגיה ופרופגנדה של העצמה נשית בתקופה של דיכוי נשי. בתור מעריצה גאה של ז'אנר הרומנים התקופתיים, אני חושבת שהז'אנר עצמו משדר עוצמה נשית מסוימת שיכל להתבטא בסדרה מסוג שכזה (כמו בעיבוד המופלא של גרטה גרוויג ל"נשים קטנות"), גם מבלי שכל חמש דקות תפצח דמות נשית אחרת במונולוג שממרר על מר גורלה שנולדה כאישה אל תוך משפחה עשירה ומיוחסת. מה שבפעמים הראשונות נראה אולי כמחייב התייחסות מסוימת, בפעם החמישית השישית והלאה כבר מרגיש מאוס וממוחזר. דבר נוסף שמתלווה באופן לא מוצלח אל האמירה הכביכול פמיניסטית בסדרה, היא הדרך בה היא מציגה את המיניות הנשית ובדרך שבה הדמות הראשית- דפני, משתמשת בסופו של דבר במיניות שלה בצורה שממש לא מתקבלת על הדעת.

אני כן אציין לטובת הסדרה את הטון הקליל שלה והדרך בה היא מציעה לצופים ולצופות בה אסקפיזם פשוט. הסדרה אולי לא צולחת (בלשון המעטה) את האמירה הנשית המעצימה שהיא ביקשה לחלחל, אבל היא כן מצליחה לתאר תקופה אלטרנטיבית המשלבת את הקהילה השחורה בין חברי האצולה הבריטית בצורה מקסימה ושובת לב, כשבבסיסה עומד סיפור אהבה בין מלך אנגליה לאחת מפשוטות העם של הקהילה השחורה והפיכתה למלכתו. הדרך שבה משכתבת הסדרה את ההיסטוריה המלכותית האנגלית בצורה שכזו מתבקשת מתוקף העובדה שמדובר ביצירה שעליה חתומה שונדה ריימס, ומצטרפת לקבוצת הסדרות המקדמות את מקומה של הקהילה השחורה ומאירות את חיינו באור מעניין נוכח רוח התקופה והאירועים הקשים של השנה האחרונה.

בסופו של דבר, ''ברידג'רטון'' מספקת את הסחורה גם אם היא עושה את דרכה בצורה לא מקורית וצפויה: סיפור אהבה פשוט- יש! השתלשלות אירועים ידועה מראש- יש! רכלנית אלמונית שחושפת את כל הסקנדלים של משפחות האצולה הבריטית – יש! חלק מהעניין שהופך את הצפייה לנסבלת היא העושר הכל כך גדול שמאפיין את הסדרה. נטפליקס לא חסכו בהוצאות, והשקיעו כ-150 מיליון דולר בסדרה- וזה ניכר. האחוזות, הנשפים והתלבושות המרהיבות הופכים את החזרה אחורה בזמן אל המאה ה-19, גם אם היא לא אמינה ברובה מבחינת גינונים ודינמיקות בין דמויות, לחוויה שאתה רוצה להישאר חלק ממנה ואולי אפילו לחכות בציפייה לעונה שנייה.

הסדרה "ברידג'רטון" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן
מה מבין סרטי השנה של אתר סרט הוא סרט השנה שלכם?

מה סרט השנה שלכם לשנת 2020? 1917 נשים קטנות ג'וג'ו ראביט ג'ודי מעבר לקשת יהלום לא מלוטש הג'נטלמנים אף פעם לעיתים רחוקות לפעמים תמיד
שלח/י