המפקדת: ביקורת עונה ראשונה

ניתן לומר ש"המפקדת" שחתמה השבוע את עונתה הראשונה בפרקים שעלו ישירות ליוטיוב בשל מבצע "שומר החומות" (העונה השנייה בדרך), הייתה הגרסה הישראלית של "כתום זה השחור החדש" פינת "בנות". היא הייתה הרבה יותר תל אביבית וצעירה ברוחה מאשר סדרה צה"לית על בנות. שכן מבחינתן של הדמויות, הצבא הוא תפאורה בלבד. יתרה מכך, לא בטוח שהצבא יאהב את "המפקדת". היא הצליחה להראות את הגיחוך של המערכת, הרצינות התהומית שמאפיינת אותה, ואת הפער המדהים בין החיים האמתיים לבין העובדה שכל אירוע זעיר ומגוחך שקורה בצבא (גניבת הכפיות בפרק האחרון לדוגמה) הוא לא פחות מדרמה של ממש.

בראשית העונה נחשפנו לנועה המ"מ (אלונה סער המצוינת שהוכיחה שהיא הרבה יותר מהבת של), קצינה צעירה אשר נשלחת באופן בלתי צפוי לפקד על מחזור של טירוניות מופרעות במיוחד. לצידה של נעה יש את סמלת המחלקה, ספיר, (מיה לנדסמן) ועוד שורה של מ"כיות נוספות – צליל, ערבה ואור (נועה אסטנג'לוב, עלמה קיני, וכרמל ביין בהתאמה). כל אחת מהן שונה לחלוטין מחברתה, והחבורה הלא עליזה הזו, אשר אמורה לפקד על הטירוניות המופרעות, עוברת בעצמה ביחד ולחוד מסע טירונות פנימי שלבסוף מתנקז לפיצוץ בלתי נמנע בינן לבין עצמן ובינן לבין הטירוניות הלא ממושמעות.

[*]

נועה מתמודדת עם הכישורים החברתיים והפיקודיים הנמוכים שלה, ובעיקר עם המתח המיני שנוצר בינה לבין אחת הטירוניות ומעמיד אותה לגבי שאלות בדבר זהותה המינית וסמכותה הפיקודית. ערבה אינה בעלת כישורים מנהיגותיים כלשהם, מנסה ללא הפסקה לרצות את כולן ומשלמת על כך מחיר יקר. צליל היא חיילת כל כך מורעלת, אשר חולמת מינקות לצאת לקורס קצינים ומוצאת את עצמה בדילמה אתית שתשליך על עתידה. ספיר מוצאת את עצמה מסכלת מהלך שפוגעת במושא אהבתה - מ"פ המחלקה. צימר סופרת הדקות עד לשחרור שלה ושבוזה יותר מגלעד שליט בימיו בשבי.

כל אחת מהבנות מתמודדת באופן שונה עם הדילמות והאתגרים שנקרים בדרכה וכל אחת מהן משקרת, שוברת מוסכמות, בוגדת, מסתירה ובאופן כללי עוברת על כל הכללים הצבאיים. נראה כי יוצרי המפקדת ביקשו לבעוט בחוקי הפוליטיקלי קורקט והן מעדיפות את הדמויות הנשיות שלהן אמתיות, בוטות וכן גם ביצ'יות לפעמים. "המפקדת" ביקשה להיות סדרה על נשים אמתיות ולהציג את הדילמות שמלוות אותן. ככזו היא הייתה חשופה, חסרת בושה, ולעיתים גם נועזת ובוטה למדי, כמו בפרק שבע המדובר בו נישא מונולוג בזכות איבר המין הנשי והוצג לראווה טמפון מדמם. ניכר כי יוצרי המפקדת – ניר ברגר ועטרה פריש (שהייתה בעצמה מפקדת כיתת טירונים במשך שנים) הבינו היטב את שדה המוקשים שאליו הם נכנסים וכבר בשלב המוקדם של העבודה הם ניגשו בזהירות לפרק מוקש אחר מוקש – היבדלות מוחלטת מ"אפס ביחסי אנוש", טיפול מעמיק בכל אחת מהדמויות, הדגשת הגיחוך במערכת הצבאית המנסה ללא הצלחה להטמיע בבחורות צעירות (מפקדות וחניכות כאחת) היררכיה וכללים נוקשים שאינם עומדים בהתנגשות הראשונה עם המציאות היומיומית וכמובן הצגה של נשיות מורכבת הנעה על ספקטרום מיני מגוון.

מספיק להסתכל על הליהוק ולראות שגם הוא חלק ממלאכת המחשבת של היוצרים, שכן רוב השחקניות לא עונות על אידיאל היופי והרזון הידוע לשמצה, וכל אחת מהן ממלאת את המסך בנשיות חיננית ובקסם אישי. גם הבחירה לשים את הגברים בסדרה באופן שולי ביותר מהווה אמירה, שהרי בסופו של דבר בסדרה צבאית עסקינן, אך המרחק מ"טירונות" הוותיקה לא יכול להיות רב יותר.

עם פסקול איכותי מלווה בראפ אלקטרוני של אקו, בימוי קצבי שמצליח להמחיש את העומס הנפשי והרגשי שעובר על הדמויות (כמו בפרק 8 בו נועה קורסת מנטל הבעיות השונות שהצטברו לאורך העונה ומתפוצצות בזו אחר זו), ליהוק מצוין שמפיח חיים גם בדמויות המשניות ביותר, דיאלוגים שמשלבים בין סלנג צבאי לעברית צעירה ואותנטית, הומור מוצלח וסרקסטי והתפתחות דרמטית שמשאירה אימפקט רגשי - "המפקדת" הצליחה בצדק להפוך לסדרת להיט ייחודית בעלת קול מובחן משלה, שנדמה כי תשאיר חותם לעוד הרבה זמן.

"המפקדת" משודרת בכאן 11 וביוטיוב של כאן. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן