הלוטוס הלבן: ביקורת עונה ראשונה

"הלוטוס הלבן", הדרמה הקומית המצוינת שכתב וביים מייק וויט ("מוארת"), מספרת על נופשים במלון יוקרתי בהוואי לבני האלפיון העליון ועל העובדים בו. סיפור המסגרת הוא סיום הנופש בשדה תעופה שבו נודע לצופים על גופה שמועלית למטוס. הסדרה מתחילה ומסתיימת בשדה התעופה, עם פתרון התעלומה וסגירת כל הקצוות העלילתיים. המסגרת הזאת מאפשרת ליוצר לבנות מתח לגבי זהות הגופה, אבל היא גם דרך יפה למסגר את הנופש בהוואי כקפסולת זמן שבה ייבחנו היחסים בין הדמויות, ובה הן ילמדו על האנשים הקרובים להן ועל עצמן.

כאמור, "הלוטוס הלבן" אינו סדרה בלשית. יש בה הרבה רגעים קומיים, בעיקר קומדיה של מצבים הנובעת מהיחסים בין דמויותיה הפגומות והאנוכיות. יש בה גם רגעים דרמטיים יפים ונוגעים ללב, שבהן הדמויות מגיעות להארה ועוברות שינוי. עיון בביוגרפיה של היוצר, מייק וויט, מלמדת שזוהי סדרה אישית מאוד שבה כל אחת מהדמויות הלבנות הגבריות מייצגת אספקט של הביוגרפיה שלו. בניגוד לסדרות אחרות, בהן נדמה שאין חמלה של היוצר לדמויותיו, ב"לוטוס הלבן", גם הדמויות הפגומות והאנוכיות ביותר זוכות לתיאור רב רבדים.

[*]

כבר בסירה בדרך למלון, אנו פוגשים את דמויות ה"שבט הלבן", האורחים העשירים שמגיעים למלון. אם ואשת עסקים דומיננטית (קוני בריטון, "נאשוויל"), בעלה,(סטיב זאהן, "מועדון הלקוחות של דאלאס"), הבת הסרקסטית (סידני סוויני, "סיפורה של שפחה") וחברתה (בריטני אוגריידי) שמשמשות מעין מקהלה יוונית שעסוקה בניתוח אכזרי של האנשים שהם רואות על הספינה, במלון ובמשפחה, והבן המתבגר (פרד השינגר) שאינו מוצא את מקומו. לצדם, אישה מבוגרת הנוסעת לבדה (ג'ניפר קולידג', "אמריקן פאי"), וזוג צעיר בירח דבש ( ג'ייק לייסי ואלכסנדרה דדריו).

היחסים בין הדמויות ובינן לבין העובדים במלון משקפים את יחסי הכוחות בחברה המערבית. החברה הלא לבנה של הבת מתלבטת לאיזה שבט היא משתייכת. היא נמשכת לשבט הלבן אך גם מזדהה עם ה"ילידים". בתדרוך לפני הגעת האורחים, אומר המנהל הלבן (מוריי ברטלט, "לוקינג") לעובדת ההוואית שעליה להיות חלק מהרקע ולא להתבלט, אמירה אירונית במיוחד בהתחשב בכך שהיא הייצוג ה"אותנטי" של האי. הוא מוסיף שזהו חלק מהתרבות היפנית, שבה אנשי שירות אמורים להתמזג לתוך הרקע וקורא לכך "קבוקי טרופי", למרות שהוא עצמו מתקשה בכך. ככלל, פוליטיקת זהויות היא אחד הנושאים המרכזיים בסדרה. המשפחה עוסקת במעמדה כלבנה פריבילגית מול הביקורת הפנימית ורוח הזמן ומחוברת כל הזמן לעולם שמחוץ לאי. היחיד שמצליח להתנתק מהמסכים ולהתחבר ליופי של הטבע סביבו ולתרבות המקומית הוא הבן הצעיר. הסדרה עוסקת ביחסים מעמדיים, גזעיים ובין-אישיים בלי להיות דידקטית, מטיפנית או שטחית. אין כאן לבנים "רעים" לעומת כל השאר. הדמויות מורכבות וגם עובדי המלון לא חפים מפגמים שבמהלך הצפייה, מגלים הצופים פנים אחרות המעמיקות את המבט הראשוני.

שמות הפרקים משקפים גם הם את המורכבות. כך למשל הפרק "אוכלי הלוטוס" כשם השיר של המשורר האנגלי טניסון. השיר מספר על אי שחיים בו גזע של אנשים האוכלים את פרי עץ הלוטוס, שהוא מעין סם שכחה. הסם הזה גורם להם להתנתק מהעולם ולחיות חיים אפתיים המוקדשים להנאה בלבד. מלבד ההתכתבות הברורה עם שם הסדרה, עולה כאן גם שאלה: האם הדמויות העשירות והלבנות שבאו לנפוש במלון היוקרתי הם "אוכלי הלוטוס"? האם האי הטרופי הוא מקום של התנתקות או אולי דווקא מספק פתח להתחברות מחודשת אל ה"עצמי", נושא שהיוצר עסק בו בסדרה הקודמת שלו "מוארת" בכיכובה של לורן דרן. פרק אחר נקרא "קופים מסתוריים". הסדרה עוסקת במאבק בין האינסטינקטים החייתים של בני האדם לבין הצד האנושי שלהם ובדרכים בהן הגבריות עומדת למבחן וכך גם הפסקול שלה שעשיר בצלילי טבע וג'ונגל. מסתבר שדווקא האינסטינקט ה"חייתי" הוא זה שעוזר לתקן את המעוות ביחסים בין גברים לנשים.

"הלוטוס הלבן" היא דרמה על היחסים המורכבים בין בני האדם במשפחה ובחברה. הדמויות מהרהרות ומערערות על האמיתות של השיח העכשווי בענייני מגדר, מעמד חברתי ויחסי כוחות. המיקום האקזוטי בו מוצאות עצמן הדמויות מהווה רקע לשאלות על תרבות מערבית מול "ילידים", על הדרך בה מוכרים את התרבות "הילידית" הזאת ללבנים עשירים שבאים לנפוש בהוואי, ועל הדרכים בהן אנשים מחפשים ולפעמים גם מוצאים משמעות. היופי הוויזואלי של הסדרה, השימוש המתוחכם במוזיקה, והמשחק המעולה של השחקנים מצטרפים לאחת הסדרות המתגמלות שנצפו לאחרונה. סדרה מורכבת שפחות מומלצת לבינג' ומספקת חומר למחשבה בין פרק לפרק.

"הלוטוס" הלבן" משודרת ב-HOT, יס וסלקום tv. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן