בילדותי הייתי מכור לסרטי אמנויות לחימה. הסרטים של ברוס לי וז'אן קלוד ואן דאם היו אלו שמשכו אותי יותר מכולם בז'אנר הזה. הייתי מקליט וחוזר לראות אותם אחת לכמה חודשים. המשחק בסרטים האלה היה גרוע והתסריט היה רחוק מלהיות אמין. אלה היו סרטים די צפויים ושבלוניים. כל זה לא הפריע לי להמשיך לאהוב את הסרטים הללו עד היום. גם היום אני צופה בהם בהנאה רבה ומבין מדוע הם הפכו לקאלט.הצפייה בסרט "הטנור" של הבמאי הקוראני קים סאנג מאן הזכירה לי במידה רבה את החוויה שבצפיית סרטי אמנויות הלחימה, אבל מה שעבד אז לא עובד עכשיו. כיום אני כבר לא ילד שאינו שם לב לבעיות בתסריט, המשחק והבימוי. "הטנור" מבוסס על סיפור חייו של הזמר ביי ג'ה צ'ול, זמר אופראי מוערך שחלה בסרטן בלוטת התריס וכתוצאה מכך איבד במהלך הניתוח את הדבר הכי חשוב לו - את קולו. מדוע הסרט הזה מזכיר לי סרטי אמנויות לחימה? כי רמת המשחק בו מביכה עד גרועה בדיוק כמו בסרטים הללו.
פרסומת
האמת היא שמהצפייה בטריילר הייתי בטוח שמדובר בדרמה לא רעה, אבל הסתבר שמדובר בסרט שהיה יכול להשתלב בקלות רבות בערוץ הטלנובלות "ויוה" או בערוץ סרטי הטלוויזיה הנודע לשמצה – הולמרק. אומנם לא מדובר כאן בסיפור אהבה, אבל התסריט על הדיאלוגים הכושלים, חוסר המודעות העצמית, המשחק החובבני, העריכה הכושלת והבימוי הנוראי - כולם מזכירים טלנובלה.לקים סאנג מאן הייתה כוונה טובה. הוא רצה להביא אל המסך הגדול סיפור אמיתי של ניצחון הרוח על הגוף אך הוא נכשל במבחן התוצאה: ביי ג'ה צ'ול (יו ג'י-טאי) בנה קריירה רצופת זכיות בפרסים. בזמן שהוא מופיע בגרמניה, קוג'י סוואדה (יוסוקה איזייה), סוכנו היפני, משכנע אותו להופיע ביפן. בזמן החזרות ביפן, ביי ג'ה צ'ול מתעלף ומבדיקה בבית החולים מסתבר שהוא חולה בסרטן בלוטת התריס. הניתוח פוגע קשות במיתרי קולו כך שהוא יכול אך ורק ללחוש בקול צרוד. סוכנו לא מוותר ומצליח לשכנע רופא להציל את קולו, למרות שכישלון יכול לסכן את שמו של הרופא. מכאן מתחילה דרכו של הטנור חזרה אל הפסגה בליווי משברי אמונה וסיבוכים בריאותיים.
הסיפור הזה, על אף שהוא מבוסס על מקרה אמיתי, חוזר על עצמו בווריאציות שונות דרך ז'אנרים קולנועיים כמו דרמות ספורט. למרות זאת יש בו פוטנציאל לסרט טוב, אולם קים סאנג מאן בנה את הסיפור כמו שמיכת טלאים. ישנן סצנות שהחיבורים ביניהם צורמים. ישנו שימוש לא טבעי במימד הדמיון או תחושות פנימיות מבלי שנבנתה אווירה מתאימה. התסריט לוקה בחוסר אמינות והדיאלוגים נכתבו בצורה רשלנית. לדוגמה: הסוכן מציע לטנור לעבור ניתוח. הטנור מסרב, הסוכן זורק משפט וחצי – הטנור מסכים. אותה התרחשות קורת עם המנתח. בנוסף, דיאלוגים רבים מכילים לא מעט פאוזות דרמטיות מיותרות חסרות כל הצדקה. מפני שהתסריט והדיאלוגים כל כך איומים, נוצרות דמויות שלא ניתן להזדהות עם אף אחת מהן, אפילו לא עם הטנור עצמו."הטנור" הוא סרט נטול הומור. בגלל כישלון הבימוי והמשחק, קים סאנג מאן משיג את המטרה ההפוכה ממה שהוא התכוון. מצאתי את עצמי צוחק בקטעים שהיו אמורים להיות מרגשים ודרמטיים. למשל בסצנה בה הטנור והסוכן יושבים במסעדה והטנור מדבר לראשונה באופן ברור בקולו הצרוד בליווי תנועות ידיו. מקרה זה מרגיש כאילו מדובר במרלון ברנדו בסצנה מ"הסנדק". אני לא חושב שהייתה פה כוונה לקרוץ לסנדק, וגם אם כן, זה רק פגם בסרט.אם בסרטי אמנויות לחימה אפשר להתעלם מהמשחק לטובת כוראוגרפיית הלחימה, לא ניתן לעשות זאת כשמדובר בדרמה המתרחשת על רקע עולם האופרה. "הטנור" הוא סיפור מעניין בבסיסו אך קורס תחת עומס מגרעותיו. אני מקווה שמישהו יעשה לו רימייק וכך יצליח לכבד את ביי ג'ה צ'ול בסרט מקצועי, איכותי ואמין יותר מאשר הסרט הבוסרי של קים סאנג מאן.