סרט מדכא, קודר, מעציב. בחציו השני, עם כניסת קטע מוסיקה לראשונה, ועם התחלת הצלחת הציור של הגיבורה, נכנסות מעט פיסות אור. אבל גם הן מינוריות מאוד והסרט ממשיך להיות כבד ומעיק. היחס של הגבר לגיבורה בתחילת הסרט הוא פשוט בלתי נסבל, ואני לא מבין מה הטעם אף להראות אותו בסרט, שלא לדבר על לחיות אותו. בהמשך הוא משתנה לטובה, אמנם בצורה מינורית גם כן, אבל הסרט לא הצליח לשכנע אותי שגיבורה מצאה אושר בחייה. יותר נראה לי – ותסלחו לי שאני אומר זאת – שהיא פשוט הרגישה שמגיע לה פחות. ברור שהגיבורה, שחולה במחלת פרקים, לא קיבלה מספיק אהבה בחייה, וזה מעציב. אפילו הציור, שהוא נקודת האור והצבע, לא מצליח לשפר את חייה הממשיים, הפיזיים, והיא נותרת באותו בית עלוב שאינו מחובר לחשמל. כנראה ניסו לספר לנו כאן סיפור על הסתפקות במועט, שיש בה אושר, אך כאמור, אני לא השתכנעתי, והסרט השרה עליי אווירה דיכאונית. אני לא אוהב סרטים כאלה והייתי שמח אם היה מישהו שיזהיר אותי מראש מפני סרטים כאלה.
ועדיין, הסרט עשוי טוב, השחקנים מצוינים, ואני יכול להבין אנשים שכן ייהנו ממנו, ועל כן הציון עולה במעט. למעשה, אני רואה שאנשים רבים אהבו אותו מאוד, אלא שמה לעשות ודעתי שונה.
אגב, בתמונות האמיתיות שמופיעות בסוף נראה בן זוגה של הגיבורה מחייך ועליז, כפי שהוא לא נראה בכל הסרט עצמו. על כן אני מטיל בספק עד כמה הסרט הזה באמת מבוסס מציאות.
חגי הופר (42) | 04/07/2018 22:44:29 | נצפה בטלוויזיה