ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

"פריחת הדובדבן" מספרת על פריחה מאוחרת של איש אחד , שהוא יכול להיות כל אחד מאיתנו, שגילה באיחור ובהחמצה את חיי אשתו שהיתה חלק מאד זוגי בחייו הכפריים והקטנים.רק לאחר מותה המפתיע, הוא איפשר לעצמו לגלות את עולמה, מאווייה, ואת חיי בניו המנוכרים והבלתי מסופקים מחייהם שלהם. השילוה הגרמני והיפני מסקרן ומרתק, ומאפשר הצצה לעולמות רחוקים משלנו, שמסתבר שיש בהם נגיעה גם לעולמנו הקטנטן והישראלי, הסרט לא קל רק מהבחינה התובנתית - מהם חיי אדם, אם או אב, מהן החמצות ומדוע הן בעצם קורות, וכן הלאה. הסרט מאד מומלץ בעיניי ומאיר את ההווה גם אחרי הצפייה בו.

"השתיקה של לורנה" אמנם מהדהדת רוב זמן הקרנת הסרט והרבה אחרי שהסתיים, אבל נראה שהיא עושה מעשה, ומדברת, ופועלת ולגמרי לא פאסיבית, והכל למען הצדק הפנימי המפותח שבה, האומר שיש גבול לניצול, ושיש שם לבבות פועמים מתחת לבגדי האנשים, האזרחים הותיקים והמתאזרחים המערימים על החוק. היא האישה היחידה בעלילה, החלשה מכולם, מוקפת גברים תאבי בצע, אלימים, חולים ונזקקים, ולכאורה לא היה לה סיכוי קלוש לשרוד את המצב אליו נקלעה. אבל, פה עשו האחים הבמאים צדק פואטי עם האישה, חיזקו אותה, ונתנו לה יכולת ואומץ לפעול ולשנות, לדרוש איזשהו צדק, ולנסות לכבות כל אטימות ורוע מצד בני האדם. אמנם קצב הסרט הוא איטי, אבל יש בו איכות, ויש בו תקווה, והוא לא מותיר את צופיו אדישים למתרחש. מבחינתי - הסרט ראוי לצפייה וראוי עוד יותר להערכה ולמחשבה.

"יהודי טוב" או "אדם רציני" כפי שמוצג באנגלית מיוחס לשתי דמויות בסרט המעט מעצבן הזה. ה"טוב" שבדמות הראשית גורר אליה רק צרות, ובמקום להיות יהודי טוב, ולקלל בערבית וביידיש הוא הולך להתייעץ עם רבנים "טובים" או עם עורך דין רודף בצע - כולם יהודים, ומתנהגים כך במלוא ברית המילה שלהם, לא ממש פותרים לו את הבעיות, מנצלים את ממונו המדלדל, ומשחקים לו במוסר הכליות כאילו היו "חמש אבנים". לא פעם במהלך הצפייה בסרט, רציתי שיבעט באנשי הקהילה בה הוא חי, שיעשה מעשה, ושלא ייתן לכל זב חוטם לסובב לו את החיים לצידם האפל. אבל מה לעשות, אני לא ממינסוטה, ולא מנומסת מספיק, וודאי שלא הייתי מובנת לדמות האומללה הזו, כפי שלא מובן בכלל מה רצו האחים כהן לומר. אני רק מנחשת שהמשפט "תמיד יכול להיות גרוע יותר" האיר להם את הדרך אל בית הכנסת שלהם, אבל מי יודע, בסוף רק לאלוהים פתרונים !

"5 שעות מפריז" - סרט ביתי, מאד מקומי, רגיש ויפה. שתי הדמויות הראשיות, שלכאורה אין להן הרבה מן המשותף, מוצאות זו את זו, מגלות את עצמן למרות חוסר הסיכוי לחיבור ביניהן, עדינות לכשעצמן ולזולתן, ומגיבות בטבעיות לרגשות שמציפים אותן. לינה ויגאל, שניהם מבת-ים, מצליחים לפסוח על קשיי היומיום והמקום, ונכנסים למצב מיוחד משלהם. יש מספר תכליות בסיפור הזה, חלקן מתקיימות וחלקן נותרות פתוחות לדימיון או לסרט הבא, אבל דבר אחד בטוח - אפשר לחלק את חיי עדיני הנפש האלה ללפני הקריוקי שמתנהל ביניהם ולאחריו. הסרט נותן תקווה לכל מיואשי הלב, לפוחדים מטיסות ולאנשים מתרבויות מרוחקות, שאינם מאמינים בקירבה בין בעלי רקמות מסדר שונה. פסקול הסרט, המלווה בשירי ג'ו דאסן, אדמו וחבריהם אוכלי רגלי הצפרדעים, חימם את הלב, והחזיר אותי ואת אלה שמצדדיי ומלפניי לימים יפים , קדומים ותמימים.

"לחנך את ג'ני" הוא סרט מאד אנגלי, המתבסס על תכניה הקדומים של ג'ין אוסטין, רק שהפעם מדובר באנגליה של תחילת שנות השישים. הסרט עוסק בעיקר בהתבגרות ובהתפכחות של נערה, המתפתה לקסמי גבר בן 30 ( יהדותו אינה מוצגת באור חיובי, ולבמאית פתרונים ). באמצעות הסרט עדים הצופים לדעות הרווחות במערכת החינוך השמרנית של אותה התקופה, לנורמות החברתיות, לפערי המעמדות ולעובדה, שתמיד ובכל מקום, יהיו גברים פתיינים ויהיו נערות, שיעברו תהליך זהה לאלה שקדמו להם, גם בספרות וגם בקולנוע. הנערה האינטיליגנטית הזו מצילה את עצמה בזכות הבנתה החדשה את העולם ולא בזכות סובביה המבוגרים מבית ומחוץ. הדמות נותנת תקווה לכל אחת ואחת, הטועה בגלל גילה הצעיר, כל עוד עומד לזכותה מוחה הבהיר והיכולת האמיצה לתקן כל עוול או נורמה.יש בסרט התרפקות על ימי העבר המאד אנגליים עם קריצה להווה המאד אוניברסלי ומוכר, ובזה הוא גורם לעניין ולסקרנות. משחקן המשכנע של הדמויות השונות גם הוא תורם לא מעט להצלחתו של הסרט ועל כך תודה למלהקים המקצועיים. לכו לסרט, התענגו על האנגלית הנכונה, ודמיינו את עצמכם ברחובות לונדון או פריז של לפני חמישים שנה.

"מחפשים את אריק" הוא סרט קטן אבל מרתק. שני ה"אריקים" , ששונים כל כך זה מזה, משלימים אחד את החסרונות של השני, ומגיעים בזכות אמונה ורצון טוב להפי אנד כמתבקש. גיבור הסרט, אותו דואר עצוב ומדוכא מדמיין את גיבור דמיונו המהולל ממנצ'סטר יונייטד, קנטונה הצרפתי, הנוהג לפזר אימרות פילוסופיות לכל דורש, ומקבל אותו כקואוצ'ר לחיים. ה"אריה" הגיבור מחזק אותו ומקנה לו קצת מכוחו להתמודד מול פגעי החיים המשפחתיים שלו. הדואר מוציא את עצמו מהדכות הנפשית בה הוא חי ומשקם את חיי האהבה שלו ואת כבודו העצמי. הסרט מדגיש את כוחה של החברות, של הערבות ההדדית, ואת כוחה של האמונה- האדם החדש רק צריך להאמין בעצמו ( אולי כתחליף לאמונה באל ), והסדר ישוב על כנו. הסרט מומלץ, יש בו רגעים מצחיקים, גם רגעים קשים, ממש כמו בחיים, ולא רק של מישהו אחר.

"וודסטוק" של אנג לי הוא חוויה נעימה, לא מרשימה, אבל בהחלט ביתית, מקומית, החושפת במעט את תהליך הקמת הפסטיבל בן 3 הימים בבית'-אל הקטנטונת, התמימה, זרועת פרות, משקים והרבה אחו. תושביה השמרנים מתקשים לקבל, תרתי משמע, את המסות של צעירי התקופה, ההיפים שנהרו לשם כדי לשמוע, לרקוד, לעשן ולאהוב. בעזרת יוזמה והרבה כסף נחשף בפנינו סיפורו של הארוע המכונן של דור הפרחים, שהעדיף אהבה על פני מלחמות. אנחנו הצופים הישראלים, שחווים את ההיפך, מביטים בחיים של אחרים, בהנאה ואולי קצת בקנאה, כי אפשר גם לחיות אחרת- לצלילי "תחיית קלידנס קלירווטר" , הנדריקס שובר הגיטרות, ו"ג'פרסון איירפליין", ולא לצלילי נפילות של קסאמים. "פטריוטים" הוא אצלנו שם נרדף לטיל, אבל בעולם ה"אחר" הוא לגמרי לא "נרדף". אם חשקה נפשכם לשוב לשנות ה-60 של חייכם, לכו לשמוע ולראות, מה עושה הרצון להאזין למוסיקה, למאות אלפים, לתמימים ולטובים. מי יודע, אולי יום אחד נלמד מהם.

"עג'מי"-סרט מיוחד, מרתק, מציאותי ומלמד. פרוש השם בערבית הוא-פרסי,לא ערבי, נכרי - ואילו אצלנו, ביפו, המשמעות היא קצת אחרת.ה"נוכרי" שאינו יהודי מוצג בעימות הפנימי שיש לו עם אחיו משכם, בין הערבי המוסלמי לערבי הנוצרי, בין המשטרה והממסד למיעוט השוכן בת"א-יפו, ובין בני אדם באשר הוא מוצאם. השחקנים הרבים המעורבבים בסרט עושים את עבודתם נאמנה לתסריט ולמציאות, ומשכנעים גם את הלא משוכנעים שיש פה מורכבות איומה, אלימה וקשה להתמודדות, כי צפיפות של כל כך הרבה גורמים, כנראה אינה יכולה להתקיים לאורך שנים בשלווה ובשלום.חפים מפשע נופלים כקרבנות, ממש כמו בטרגדיה הקלאסית היוונית, הקיצוניות בשיאה והצדק מתאחר להגיע. אם יש בידכם שעתיים פנויות למבט אחר על החיים שלכם כאן ועכשיו, שבו וצפו בסרט מטלטל, המשפיע והמלווה את צופיו זמן רב אחרי שהסתיימה הקרנתו.

"מה שעובד" בהחלט עובד, אין פה עבודה בעיניים, אלא עבודה שנונה, חדה ומדויקת לעין ולאוזן המחפשת את נקודות הצחוק שבחיים - ויש הרבה כאלה בסרט הזה. לארי דייויד עובד על זה חזק, משעשע את חבריו ואותנו, ממש מדבר אלינו בגובה הפנים, ולצידו השחקנית הצעירה התמימה והמתלמדת, שמשכנעת אותנו ב"פיגמליוניות" שלה, שחיים משותפים עם גאון יהודי אפשריים כל עוד הוגים נכון את המילה "קניש". כל זמן שמשהו עובד בחיים- צריך להתמיד בו. וכך הם סרטי וודי אלן (קניגסברג)-עובדים על מצב הרוח שלנו, מזכירים לנו מאיפה באנו ורמזים לא מעט גם לאן אנחנו הולכים. בסוף גם הצופים הגויים עוד יחגגו את פורים....

"ג'ולי וג'וליה"- שתי ג'ולות המשוחקות ע"י שחקניות מוכשרות, מעלות חיוכים ,מגרות את החיך, ומוכיחות שפער הזמן והגיל מרחיק למרות העניין המשותף בבישול. מריל סטריפ המדהימה שוב עושה את זה לקהל המרותק אליה- טבעית, מצחקקת כל אימת שבא לה, מאוכזבת ומחצינה זאת כשמאכזבים אותה, מציגה את עולם הבישול על הצד הנשי הטבעי במטבחה הפרטי על שלל כשלונותיו, לכלוכיו וגם הצלחותיו. צורת הדיבור, מימיקת הפנים וההתנהגות הכמו משוחררת שלה מעלה אותה לדרגת אמנית ההבעה. היא אהובה ע"י בעלה, הצעירה מהבלוגיה, ההוצאה לאור והקהל, ומצעידה את הסרט לעוד סיפור הצלחה. נכון שלא כדאי להגיע לסרט רעבים, אבל נכון לחזור הביתה ולבשל משהו, רק כדי לנסות ולראות כמה חדוות הבישול לא רק מפיגה שעמום, אלא מספקת עוד סוג של יצירת אמנות, כמו גרימת ברווז וספיגת הבשר את החמאה עד שהוא לא יכול יותר...

"סיפור גדול" הוא שם דו משמעי, שמערב סמי וסומו,וכולל בתוכו סיפור אהבה בין גבר גדול ואישה גדולה, הם גם גדולים במובן הנפשי, בחוזקם הרוחני, בטבעיות שלהם, במאבקם בעבדות לאוכל, במאבקם לשרוד את מבטי הרזים שברחוב, ברצון שלהם לאהוב ולהיאהב, ובכושר שלהם לשרוד, כושר שמידי פעם מתעתע בהם. הסיפור הוא גדול במובן הזה שהוא נלקח על ידי המשתתפים בו לתרבות אחרת, למקום בו מקדשים שמנים, בו מעלים אותם לדרגת הערצה, נותנים להם לחוש שווים, בעלי ערך, ומכאן מעלים את רצונם לדבוק בחיים ולא להתייאש ממה שהועידה להם הגנטיקה או החולשה. יש הרבה קטעים המעוררים חיוך, צחוק מתגלגל, והנאה שגורמים לנו, הצופים, לאהוב את הדמויות, להבינן ולהזדהות עם האנושיות הענקית שלהם. הסרט הזה עשה לי רק טוב, ולכן אני רוצה להמליץ עליו בכל פה לכוווולם. לכו, תיהנו, תאכלו, ותבלו עם אנשים נפלאים הדומים לכם, הגדולים מהחיים,

מזמן לא בכיתי בסרט, ובטח שלא בסרט שהמוסיקה תופסת מקום נרחב בו. ובכל זאת, ה"זמרים" הזקנים, הכל כך אנושיים, האיכפתיים לזולתם, תאבי החיים, הוציאו ממני דמעת שמחה שלוותה בעצב על אובדן חבריהם ללהקה, על השמות שעושה הזיקנה באדם, על הקושי לוותר על החיים, על מלחמת אין קץ במעלליו של הגוף באנשים טובים, תמימים האוהבים לשיר ולשמח אחרים בחיותם חסרת הבושה. לכולנו יש הרבה מה ללמוד מהם, ממנהל הלהקה המדהים שלהם, ומהשירים שהוא בחר למענם, שמסמלים את כל הטוב והנפלא שבנו. רוצו לצפות בסרט, גם תלמדו ממנו משהו על עצמכם וגם תשירו.

אתחיל בזה, שהסרט הזה ריגש אותי מאד ,וגרם לי להתארח בעולם האחר שאינו מוכר לי מחיי היומיום, ארח אותי מצויין ,ולא איפשר לי ללכת הביתה רק שבעה ומרוצה אלא בעיקר חושבת על מצב המהגרים-במקרה הזה בארה"ב-ועל איזה פתרון אפשר למצוא לאנשים טובים שנמצאים במקום העגום הזה בחייהם. ארבעת השחקנים ובעיקר שלושה מהם-הבן, האם והפרופסור הכבוי, מציגים בפנינו סיפור זמני, אך תופס לב שלם למשך הרבה זמן- גם את שלהם וגם את זה של הצופים בהם. כל הבעת פנים בצילומי תקריב וכל מחווה מאד נוגעים ללב, מאד אנושיים ומאד משתפים את מי שלא נמצא בסביבתם ,אלא סתם מכרסם לו פופקורן רטוב על כורסת האולם החשוך. הפרופסור הוא האורח למספר ימים בעולם שלא היה מוכר לו מבפנים, הוא הרי ממגדל השן השגרתי, המשעמם והמנוכר, ומה לו ולאנשים הזקוקים לעזרה הומניטרית. ובכל זאת, האנשים, התיפוף, המצוקה - כל אלה -פרטו אצלו על מיתרים שהיו קפואים ורדומים, ומכאן הדרך אל העשייה הטובה, אל החמלה ואל הריגוש והאהבה סלולה יפה.היאם עבאס המשחקת פה תפקיד לא קל, עושה זאת שוב מצויין, ממש כפי שריגשה אותנו ב"עץ לימון" וב"כלה הסורית"-ההבעות המשמעותיות שלה, צורת ההליכה והרגישות שהיא מגלה כלפי מי שכביכול חסין מבעיות -מקנים לה נוכחות חזקה בחיים של אחרים. כל הכבוד להיאם המרשימה, ואני מחכה כבר לסרט הבא שירגש ויכבוש בשחקנים כמותה ובהשתתפותה. לכו לצפות והיו אורחים לרגע- לא מובטח שום פגע!

"לאהוב אותך מאז" מלמד את צופיו לאט לאט, בהדרגה מה זו אהבה - בין אחיות, בין אם לילד ובין גבר לאישה השותפים ליגון ולאבדן.את המידע המסקרן אותנו ואת הדמויות הסובבות את האישה המסתורית, הממעטת לדבר, אנו מגלים שלב שלב, בקצב של הדמות המתקשה להיפתח לעולם שמחוץ לחומות שלה. המשחק המעולה שלה ושל אחותה למסע משכנע ומקרב כל אחד ואחת לסיפור הנורא המסרב להרפות. בסיום הסרט היה לי קשה להיפרד מהדמויות, שנוכחותן החזקה העבירה הרגשה של "נעלי בית", בעיקר משום שהיה,לפי הבנתי, לסיפור המשך בונה וטוב, שיישאר כנראה רק במחוזות הרצון והדימיון. דרמה יפה ומרגשת - שבו לראות!

במהלך הצפייה בסרט היה לי מאד טבעי לצפות לטלטלות משפחתיות מחבריה הרבים, על גיסיה השונים. אין ספק שהסרט ריאליסטי מבחינת תוכנו, ומבחינת הקורה והמדובר במשפחות המזומנות על כורחן לשבת צפוף ולהתאבל. ההצצה שלנו - הקהל - ללכלוך שיצא מערבול האנשים, כמו במכונת כביסה, מותירה אותנו קצת בחוץ, במיוחד אם אין בפינו עגה מרוקאית או צרפתית, אך יחד עם זאת מכניסה אותנו לאנושיות הייצרית המאד ישראלית, לקנאה, לעניינים הכספיים, לאכזבות ולאהבות, לציפייה לגב כלכלי ונפשי ולאוזן קשבת - מכל אלה וממשחקה המרגש של הביג מאמא המרוקאית, החכמה והיודעת כל, יצאתי מהסרט מטולטלת וחושבת ובעיקר מסופקת מאד מיצירתם של האחים המוכשרים אלקבץ. יישר כוחכם שגרירי התרבות !

עץ הלימון נתן ריחו גם ביצירה המיוחדת הזו - סרט מרתק, עטוף במתח ובציפייה לאנושיות מן העומדים מול שני צידי המתרס. האדמה המקודשת לכל צד גובה את מחיר החיים, הכבוד האנושי, שמחת החיים ותחושת השייכות למקום.את כל אלה ואת שאר התובנות והרגשות שהפקתי מהסרט עושים שחקנים גדולים ובראשם היאם עבאס, שהנוכחות ההבעתית שלה לא מאפשרת להתיק את העיניים מן המסך. מבטיה הנוקבים והשקט המאופק שלה מעידים על סערה פנימית הן כאישה הרוצה להיאהב והן כאדם שחייב לשמור על כבודו העצמי ועל אדמת אבותיו הפוריה.הלימונדה המתוקה והטעימה שהיא מגישה לכל באי ביתה, מצדיקה את הרעיון, שמחמיצות הלימון אפשר ליהנות אם רק ממתיקים באיזושהיא דרך- חבל ששני העמים עדיין לא מצאו את הממתיק הנכון. לי "עץ הלימון " הוסיף המון !

השתיקות המרובות ומבטי העיניים עשו יפה את העבודה וחסכו לדיבור מבוכה . פאטן חממה ופאריד אל-אטרש הזכירו לכולנו ממה נהנינו ומה נבנינו אז, בימים ההם, כששחור לבן שעל המסך הספיק כדי לרגש ולהבכיא אלפי זוגות עיניים, שצפו באהבות מצריות בלתי מושגות, ממש כמו השלום.