ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

לא עבודתו הטובה ביותר של דל טורו, ההשוואה המתבקשת כאן היא לסרטו המבוך של פאן. גם שם העלילה מתרחשת בעבר ומפגישה בין יצור פנטסטי לבת אנוש, וגם שם מכל היצורים המפלצת הכי גדולה היא בכלל בן אדם. ההבדל הגדול הוא בשילוב בין המימד הדמיוני למציאות שציפיתי לראות גם כאן. אבל מסתבר שאין מימד דמיוני, הכל מתרחש במציאות והסרט לוקח ברצינות גם את הסיטואציות המגוחכות ביותר, כמו למשל מגבת שמניחים מתחת לדלת חדר האמבטיה מאפשרת לאטום את החדר ולמלא אותו במים עד התקרה, בזמן שהאוהבים עושים בו אהבה, והמים האלה מספיקים גם כדי להציף את בית הקולנוע שנמצא קומה מתחת. וברור שהדימוי פה הוא תשוקה שמציפה אותם, אבל יש פה what if גדול מדי.מימד נוסף בולט בסרט הוא המסר הפוליטי-חברתי שראינו לא מעט השנה. היצור הוא דימוי למהגר. הסוכן הרשע הוא דימוי לטראמפ: מונע על ידי פטריוטיזם עיוור לאמריקה, חסר כבוד לזולת ולזרים וכו'. גם המימד הזה קורס ברגע שהיצור מתגלה כבעל כוחות על ויכולת לרפא פצעים ולהצמיח שיער על קרחות, למרות שרגע לפני כן הוריד בנגיסה ראש של חתול. בגלל שהסרט לוקח את עצמו ואת המסר שלו ברצינות מדי, לא הצלחתי להתחבר.

mind. blown. 35 שנה אחרי הסרט המקורי שהפך לפולחן מד"ב, אנחנו חוזרים לעולם הדיסטופי שנשלט ע"י קורפורציות ותעשיית האשליות, שאחד התוצרים שלהן הם הרפליקנטים - אנדרואידים תבוניים. גם הפעם הסרט עוסק בשאיפה של הבינה המלאכותית לאנושיות ולזכותה להתקיים בשוויון לצד בני אדם, עם השלכת מסרים ומשמעויות לעולם שלנו. הבמאי דניס וילנב ("המפגש") נותן המון כבוד ואהבה לסרט המקורי, אבל לא נשאר בצל שלו ולוקח את העולם והדמויות למקומות חדשים. האווירה האפלה והקצב האיטי נשמרים מהמקור, אבל אין בסרט רגע דל שלא טעון ברגשות ומתח. הצילום המרהיב משולב אפקטים שכלל לא מורגשים, מספקים ביחד חגיגה ויזואלית ומשרתים את התחושה של בלבול לגבי מה אמיתי ומה לא. כך, נוצרת אחת הסצינות היותר מדהימות ויזואלית ועמוקות רגשית שראיתי בקולנוע (אתם תבינו כשתראו), של אשליה וממציאות משולבות ומנוכרות זו לזו בו זמנית. לתפוס את הראש ולא להאמין.

אפשר לסמוך על נולאן שיביא מצוינות ומקוריות לכל סרט שלו, גם אם זה ז''אנר שלא התעסק בו בעבר. סרט מרהיב, מותח לכל אורכו, פסקול שמשרת את הסרט בצורה מושלמת. הוא אפילו מוצא מקום לשחק עם הלינאריות של העלילה. פשוט גאון.

סרט טוב, אבל מיועד למעריצי מלחמת הכוכבים בלבד. הסרט עוסק בגניבת התוכניות של כוכב המוות והבאתן לידי המורדים, מה שמציב אותו מבחינת סדר ממש לפני פרק 4. גאמור, הסרט מהנה וסצינות האקשן מצוינות, אבל אין לו שום ערך מוסף או אמירה לגבי העתיד ביקום של מלחמת הכוכבים.

קסם טהור. סרט נוסטלגי מלא מחוות לסרטים של פעם, מהפנט, אסקפיסטי ומציאותי בו זמנית. כמו בוויפלאש, הבמאי מגולל סיפור על דמויות שמוכנות להקריב הכל בשביל ה-חלום. החלק האחרון מעלה את הסרט כמה רמות מעל הז''אנר והופך אותו ליצירה בלתי נשכחת. כבר לא עושים סרטים כאלה.

סרט נחמד ומהנה, אבל לא ממצה את הפוטנציאל האנושי הטמון בו. אי אפשר להימנע מתחושה שהיה יכול להיות יותר מצחיק. מליסה מקרתי כמעט לא מורגשת וקייט מקינון המצוינת גונבת כל סצינה אבל אין מספיק כאלה. הקרנה מוזרה מאוד של תלת מימד. הסרט מוקרן בתוך מסגרת שחורה שמשמשת מדי פעם לאפקטים שיוצאים מהמסך, אבל רוב הזמן זה פשוט מסך קטן בתוך מסגרת שחורה.

מדהים לראות את ההשפעההמהפכנית של "כוח המשיכה" על הקולנוע. שנה שעברה ראינו את "בין כוכבים" והשנה "לבד במאמדים" (או כל תרגום אחר יהיה יותר טוב מ"להציל את..."), שואבים השראה מהסרט של אלפונסו קוארון ועושים הרבה כבוד לז''''אנר מדע בדיוני, בדגש גדול על מדע. זהו סרט שמיועד לצופה החכם ודווקא בגלל זה התרגום העברי לשם הסרט מעליב במיוחד לאינטליגנציה. כן, אנחנו יודעים שכוכב הסרט הזה, מאט דיימון, שיחק גם ב"להציל את טוראי ראיין". לא, אין שום קשר אחר בין שני הסרטים. רידלי סקוט, שבקו"ח שלו יצירות מופת רבות כמו "הנוסע השמיני" ו"גלדיאטור", מראה שגם בגיל 80 הוא עדיין רלוונטי ויודע לעשות סרטים חכמים. מומלץ מאוד.

מדהים לראות את ההשפעההמהפכנית של "כוח המשיכה" על הקולנוע. שנה שעברה ראינו את "בין כוכבים" והשנה "לבד במאמדים" (או כל תרגום אחר יהיה יותר טוב מ"להציל את..."), שואבים השראה מהסרט של אלפונסו קוארון ועושים הרבה כבוד לז''אנר מדע בדיוני, בדגש גדול על מדע. זהו סרט שמיועד לצופה החכם ודווקא בגלל זה התרגום העברי לשם הסרט מעליב במיוחד לאינטליגנציה. כן, אנחנו יודעים שכוכב הסרט הזה, מאט דיימון, שיחק גם ב"להציל את טוראי ראיין". לא, אין שום קשר אחר בין שני הסרטים. רידלי סקוט, שבקו"ח שלו יצירות מופת רבות כמו "הנוסע השמיני" ו"גלדיאטור", מראה שגם בגיל 80 הוא עדיין רלוונטי ויודע לעשות סרטים חכמים. מומלץ מאוד.

רעיון מקורי שלשם שינוי לא לקוח מספר, אבל אפשר היה לפתח אותו הרבה יותר וזה היה תורם רבות לסרט. הסרט מעניין, צילום אסתטי, משחק מפתיע לטובה של בלייק לייבלי והריסון פורד. מומלץ לצפייה לכל המפשחה.

מי היה חושב שאלחנדרו גונזלס אינייריטו מסוגל להוציא מעצמו יצירה כל כך שנונה, אחרי שבכל טרילוגיית בבל לא נשמע אפילו רמז אחד לבדיחה. סרט מצוין ועמוק, שלועג בפנים להוליווד ותרבות סרטי הקומיקס משתלטת על כשרונות והופכת אותם למפורסמים נטו. לכן הליהוק של אמה סטון כאן הוא לא במקרה, וכמובן גם של מייקל קיטון בתפקיד חייו על סיפור חייו כשחקן שמנסה להשתחרר מדמות גיבור-על שפעם גילם. צילום ועריכה מדהימים: כל הסצנות מצולמות בשוטים ארוכים והעריכה הכמעט בלתי ניתנת לאבחון מחברת ביניהם לרצף אחד שנמשך עד סוף הסרט. הסגנון הייחודי הזה משרת היטב את נושא הסרט, התיאטרון, ויוצר תחושה של צפייה בהצגה אבל עם תנועות מלצמה, כאשר השחקנים רק מחליפים בגדים ונכנסים לפריים. השקעה והישג אדירים ליוצרים ותרומה לא פחות גדולה לקולנוע.

בין כוכבים - רחוק שנות אור מאינספשן ולעתים קצת צפוי מדי, אבל עדיין מהפכני, מהפנט וחכם, בנוי רבדים רבדים וכל כך הרבה קריצות ל-"2001:האודיסאה בחלל", שאפשר לחשוב שיש לו עווית בעין. מדע בדיוני משובח ומרהיב, בדגש על מדע, מומלץ לצפייה באיימקס.

זה סרט שיש בו מוזיקה, אבל מוזיקה היא רק רקע לסיפור מערכת יחסים מורה-תלמיד מורכבת שמתרחש בו, כאשר כל אחד מהם מאתגר ומשפיע על השני. סרט מיוחד, מעורר השראה ומוטיבציה, לאוהבי המוזיקה ולא רק, עם הרבה שיאים והגדול מהם בסוף. ג''יי.קיי. סימונס נהדר בתפקיד המורה שאוהבים לשנוא.

סרט מדהים שאי אפשר לספר עליו הרבה כי כל הערה מיותרת עלולה להיות ספוילר. העלילה מפותלת ומפתיעה, ממש כמו בספרים של הרלן קובן, ועושה חשק לקרוא את הספר עליו מבוסס הסרט. בן אפלק ממשיך לבנות לעצמו מוניטין של שחקן ויוצר מוערך, נקווה שלא יהרוס אותם שוב עם סרט בטמן אחד. ההופעה של רוזמונד פייק ראויה למועמדות לאוסקר. דייוויד פינצ''ר מביים במקצועיות ומשחק במודעות עם רגשות הצופים. הסרט מעורר נקודות למחשבה על צביעות התקשורת וסטנדרטים כפולים של החברה. מומלץ בחום!

סרט מדהים ופורץ דרך בתחום הקולנוע. עבודת בימוי יוצאת מהכלל של אלפונסו קוארון ומי שמכיר את עבודותיו הקודמות יודע בדיוק על מה מדובר. שוטים ארוכים של עד 20 דקות במהלכם המצלמה "מרקדת" ממקום למקום בשילוב כוריאוגרפיה מדהימה של תנועה בחלל. קוארון מראה את תחושת האבדון של הגיבורה הראשית על רקע הריקנות סביבה ורמזים ויזואליים למוטיב של לידה מחדש על רקע האירועים שעוברים עליה בסרט. צופים שטוענים שלא קורה בסרט כלום - פשוט לא יודעים להסתכל.

זהו ללא ספק סרט מעולה, אבל כמו שנאמר בהרבה מקומות, לא מחדש שום דבר על העבדות והרבה פעמים יש תחושה שכל הסצנות הקשות נועדו לעזור לסרט והשחקנים לזכות באוסקר. לשם השוואה, סרטו הקודם של סטיב מקווין, "בושה", היה הרבה יותר טוב ונוקב אבל לא זכה לשום הכרה בעונת הפרסים. משחק מדהים של מייקל פאסבנדר, השחקן הקבוע של מקווין. בראד פיט המפיק לא מתאפק ונדחף לסרט בתפקיד קטן אבל חשוב.

סרטי מסע מלחיצים אותי מאוד. לראות את הגיבור יוצא לדרך לעבר מטרה מסוימת ונתקל בקשיים בדרך גורם לי לתחושה לא נעימה. אבל כשמדובר בסרטים של אלכנסדר פיין, אפשר לצפות לחוויה מתגמלת בסיום וכמובן התבגרות וגילויים של הדמויות על עצמן, כאשר המסע הוא גם רגשי. סרט קטן, חמוד ומרגש מאוד.

סרט מאוד לא מאוזן ונסחב על גבם של שני שחקנים וכל השאר די מיותר. האח הוא מתיו מקונהי, שהחליט לאחרונה לקחת את הקריירה שלו בידיים ואת הפרסים לכיסים. לצורך כך בחר בדרך הקלה - שינוי גופני קיצוני. ככל שהסרט מתקדם, הדמות של מקונהי נראית רזה ומזעזעת יותר ויותר. מעבר לכך ודווקא בגלל השינוי הגופני שעבר, קשה לראות פה תצוגת משחק גדולה - הפוזה הדרומית של הדמות תפורה עליו כמו כפפה ליד. השחקן השני הוא ג'ארד לטו שחזר לשחק בגדול אחרי תקופה מממושכת. הדמות שלו היא המרגשת בסרט והמשחק הכנה שלו גונב את ההצגה.

אי אפשר שלא להשוות בין הסרט ל"שמש נצחית בראש צלול". אמנם לבמאי ותסריטאי של "היא", ספייק ג'ונז, אין יד ב"שמש נצחית" אבל יש לו קשר ישיר אליו – התסריטאי צ'ארלי קאופמן, איתו עבד על "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטיישן" המעולים. השפעתו של קאופמן מורגשת בתסריט הראשון שג'ונז כותב בעצמו - שני הסרטים עוסקים במערכות יחסים בהשפעת טכנולוגיה חדשנית בעולם עתידני שנראה ומרגיש ממש כמו שלנו, מה שמרמז שאין פה שאלה של "אם" אלא "מתי". אבל לעומת קאופמן, שאוהב לצלול לתוך מעמקי התודעה האנושית, ג'ונז מתמקד בהשפעת הטכנולוגיה על הנפש. אחת האמירות הישירות של הסרט היא שהתפתחות הטכנולוגיה עומדת ביחס ישר לתחושת הבדידות והריחוק של המשתמש. האנשים בסרט מחוברים "בווריד" למחשבים הקטנטנים שלהם באמצעות אוזניה מיוחדת שיוצאת מהאוזן רק בשעות שינה. לכן כאשר גיבור הסרט, שנמצא עצמו בעסקי יצירת יחסים מלאכותיים בין בני אדם על ידי כתיבת מכתבים אישיים בשבילם, מנהל מערכת יחסים רגילה לחלוטין עם מערכת הפעלה בעלת תודעה, זה מרגיש כמו הצעד המתבקש הבא בתלות של בני אדם במחשבים שלהם, שבו הצורך בקרבה נפשית גובר על הצורך בקרבה פיזית.

הסרט השלישי מגיע על חשבון הסוף הפתוח של "לפני השקיעה" ומתאר את ג'סי וסלין למשך יום אחד 9 שנים מאוחר יותר,כשבמהלך כל הזמן הזה היו ביחד.מי שמצפה לעוד סרט של שיחה תוך כדי טיול בעיר אירופאית, צפוי להתאכזב.למעשה זו הפעם הראשונה בכל הטרילוגיה שהם לא מבלים את הסרט לגמרי בעצמם,אלא מוקפים בילדים,חברים ודאגות של העולם האמיתי. רק לקראת סוף הסרט הם מצליחים להשתחרר ופוצחים בשיחה-הליכה הכל כך אופיינית להם,רק שהפעם היא לא בהכרח מובילה למקומות טובים מבחינתם. הרבה השתנה עבור ג'סי וסלין ומסביבם אבל הם, כמו דמויות בספרו של ג'סי,נשארים לכודים ומתוסכלים בתוך תפיסה של עצמם מלפני 18 שנה.הם המומים לשמוע מזוג צעיר איך נפגשו פעם אחת ביוון והמשיכו לתקשר בסקייפ,בזמן שהם עצמם איבדו 9 שנים בגלל חוסר באמצעי תקשורת.בעידן הטכנולוגי של היום זה לא היה קורה להם.הסרט מקלקל לצופה הרומנטי של שני הסרטים הראשונים,אבל הופך את הדמויות האהובות כל כך למציאותיות עוד יותר, עד כדי כך שסצינת הריב המצוינת בבית מלון נותנת לצופה הרגשה של צפייה בריב של הורים שלו, ומכאיבה בהתאם.הסרט כרגיל מסתיים בסוף פתוח ואולי נזכה לעוד אחד בעוד 9 שנים

אחרי הצלחת טרילוגיית האביר האפל, התלקחה התקווה של חברת די.סי.קומיקס לעשות סרט על ליגת הצדק. בצעד טבעי יצא לדרך "איש הפלדה", שהיה אמור להיות "סופרמן מתחיל" של טרילוגיה משלו. כריסטופר נולאן הובא לתפקיד מפיק ומשפיע לטובה על הבמאי זאק סניידר, שהבריק בעבר עם "השומרים", אבל גם נפל עם "300" ו"סאקר פאנץ'". אך מסתבר שהשפעת נולאן על סניידר היא בדיוק כמו השפעת שפילברג על מייקל ביי ב"רובוטריקים" - אפסית. ואכן, השעה האחרונה של "איש הפלדה" נראית כמו רובוטריקים 3 - ערבוביה של חלקי מתכת, אבנים וזכוכיות מצוירים ב-CGI. סניידר לא משכיל להתעסק יותר מדי בעלילה, שהחל מאמצע הסרט למעשה לא קיימת, או ליצור הקבלה בין הגיבור לרשע כמו שזה נעשה באביר האפל. עקב כך, הגנרל זוד הוא דמות חד מימדית וכישורי המשחק של מייקל שאנון לא מנוצלים במלואם.סצנות האקשן נטולות כל חן ורסן.אם אצל נולאן משאית מתהפכת אחת גורמת לצופה להחסיר כמה פעימות, אז אצל סניידר זה עוד משאית מתהפכת ומתפוצצת,עוד בניין שנופל,עוד קרון רכבת שעף באוויר,וזה כבר לא מלהיב ולא מחדש. בסיכום, איש הפלדה הוא סרט בסדר מינוס, ובמושגים של הליגה שבה הוא נמצא - כשלון.

סרט נטול קסם על קבוצת קוסמים שמקבלים רעיון למופע ממקור אנונימי ומחליטים להגשים אותו לחיים. המופע כולל גניבת כסף וחלוקתו לקהל, מה שהופך את הקוסמים לרובין הודים מודרניים בעיני המעריצים ולפושעים בעיני המשטרה. הרעיון יפה מאוד והסרט מלא אנרגיות מלהיבות ומובל קדימה על ידי חלק מכוכביו הרבים, אבל התסריט מלא בחורים וסתירות עצמיות. התפנית הסופית בעלילה, אמנם לא כל כך צפויה, אבל לא מחזיקה מים ולמעשה הורסת וסותרת את כל מה שנבנה בסרט עד כה. לא חייבים צפיה חוזרת כדי להבין שזה פשוט לא מסתדר וחבל. מי שרוצה לראות סרט קוסמים חכם ומפתיע באמת, מוזמן לצפות ב"היוקרה".

ג'יי.ג'יי.אברמס משתלט על העולם ועל החלל. בקרוב יביים את ההמשך של מלחמת הכוכבים ובינתיים ממשיך להוביל את התחייה של סטארטרק, בדרכו להיות סטיבן שפילברג/ג'ורג' לוקאס של הדור הנוכחי. יש לו עוד דרך ארוכה, אבל הוא בהחלט מבין בידור מהו ויודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים. רק חבל שהוא ממשיך את שיתוף הפעולה עם התסריטאי דיימון לינדלוף בכל הפרויקטים שלו. לבחור יש נטייה להשאיר חורים שחורים בתסריטים שלו. סרט מהנה, מומלץ מאוד באיימקס.

נסתרים ואינסופיים הם נבכי המוח והתודעה האנושית, וסרטים שעוסקים בהם, במידה ונכתבו ונעשו בצורה טובה, הם המרתקים ביותר. הבעיות של "טראנס" נמצאות כולן בתסריט שמתאצל לחקור ולחדש ובמקום זה מסתמך על קודמיו שכבר זכו לתהילה. ניתן לזהות כאן בקלות את ההתמודדות עם אמנזיה של "ממנטו", את שליפת המידע מזכרון של "ההתחלה" ואפילו קריצה ל"שמש נצחית בראש צלול". כאשר מתעסקים עם יצור הפכפך ובלתי צפוי כמו המוח האנושי, ועוד בתוספת היפנוזה, אין מנוס מהפתעות ותפניות מרובות בעלילה, כמו שאין גבול לתעתועים שאפשר להפעיל על הדמויות בסרט ובמקביל על הצופים באולם. אבל דווקא בגלל הידיעה שהתפניות האלה יגיעו, כשהן סוף סוף מגיעות הן לא מפתיעות כלל והן בטח לא תירוץ לחורים שהתסריטאים משאירים בעלילה. הבמאי דני בויל, שסגנון הבימוי הפסיכודלי הקבוע שלו מתאים לסרט כזה כמו כפפת עור ליד, עושה לתסריט חסד רב ומוציא ממנו את המיטב, עם צילום מציצני יפה שנע מצלול למטושטש בלי הפסקה ועריכה קצוצה דק דק, שמכתיבים את הקצב והאווירה האופייניים לו.

סדרת הפארודיות שהולידה ז'אנר שלם ממשיכה בעוד סרט מיותר. הכוכבת הקבועה של הסדרה, אנה פאריס, לראשונה לא משתתפת וסימן טוב זה לא יכול להיות. במקומה, בהחלטת ליהוק תמוהה מאוד, מופיעה בתפקיד הראשי אשלי טיסדייל שהיא ספק שחקנית ספק זמרת. לזכותה ייאמר שהיא דווקא בסדר, אבל בטח לא אנה פאריס. הסרט עצמו בסימן מלצמות נסתרות, החל מסרט ביתי של צ'ארלי שין ולינדזי לוהן שצוחקים על עצמם ועד בקתת הפחד ופעילות על טבעית, כל זה בתוספת הסלט הרגיל של פארודיות בתיבול בדיחות דביליות במיוחד.

ארץ עוץ היא כנראה העולם הדמיוני האהוב עלי, בעיקר בגלל השילוב המוצלח הנדיר של אגדה ופנטזי. בהוליווד אוהבים מאוד להרוויח ערמות כסף על רימייקים וסיקוולים. לפני כמה שנים טים ברטון עשה משהו לא מובן עם אליס בארץ הפלאות. הפעם סם ריימי, שטרילוגיית הספיידרמן שלו כבר נשלחה לייצור מחדש, מביים תחת אותם מפיקים פריקוול לספר (וסרט אגדי בפני עצמו) הקוסם מארץ עוץ, שבאופן מחשיד נראית ממש כמו ארץ הפלאות. הוא אמנם עושה עבודה טובה יותר מברטון והסרט מרהיב בקני מידה רבים, אבל אין לו יותר מדי עם מה לעבוד, כאשר התסריט מספק לו דמויות חד מימדיות ותפניות צפויות. כך, למשל, מכשפה טובה הופכת לרעה בסצינה אחת, בתירוץ לעוס כמו אכילת תפוח מורעל. תשוו את זה להפיכתו של הארווי דנט לדו-פרצוף באביר האפל ותראו את ההבדל. בחירת השחקנים גם היא גורמת לאחל ליותר: ג'יימס פרנקו, שכנראה הגיע לפה בזכות תפקידו בספיידרמן, הוא שחקן מאוד לא מאוזן. מילה קוניס, שתפקידה הוא המאתגר ביותר, מצליחה בהתחלה אבל הופכת לבלתי נסבלת לקראת הסוף. לא ברור מה שחקניות בקנה מידה של מישל ויליאמס ורייצ'ל וויז עושות כאן. מקווה מאוד שלא יהיה לזה סרט המשך.

סרט קליל לבעלי ראש קליל, במשקל נוצה, שלצערי זה לא אני. הרעיון נחמד ואפשר היה לפתח כאן סרט הרבה יותר טוב, אבל התסריט הוא עלבון לאינטליגנציה ולשחקנים ומתחת לכל ביקורת. הבדיחות לא מפותחות ולא עוקצניות מספיק כלפי המפעל שהסרט מעביר עליו ביקורת, ומסתמכות בעיקר על כישוריו הלא גדולים של עופר שכטר בתפקיד קריקטורי על עצמו.

סרט קליל ונחמד מאוד שמתמודד עם נושא רגיש ומקורי. בחור כושל, תורם זרע סדרתי בעבר, מגלה שיש לו מאות ילדים המבקשים לגלות את זהותו. הוא מתחיל להכיר אותם אחד אחד בחשאי ותוך כדי מגלה דברים על עצמו. הסרט מטפל בנושא בטוב טעם ולב גדול ואפילו מתאים לצפיה משפחתית, ללא חשש לגסויות. כמו שוודי אלן היה אומר: לא יכול לצאת דבר רע מאוננות. סרט שגורם למפיקים בהוליווד לתפוס את הראש על כך שלא חשבו על הרעיון הזה קודם.

הרעיון מעניין והשחקנים מעולים, אבל יש עודף דמויות שלא כולן זוכות לטיפול בסוף. בכלל, יש תחושה של סרט לא גמור שנע מסצינות מצחיקות לסצינות דביליות לחלוטין. גודל הפספוס כגודל הפוטנציאל.

סרט נהדר, חכם ומורכב! לא מתאים לצופים שמחפשים ריגושים זולים. מבוים להפליא על ידי סקורסזה ומשחק נהדר של די קפריו.