ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

לא עפתי. הסרט הוא סוג של צ''ולנט: זרקו המון דברים פנימה, כך שיתאים לכולם, ויוציא את כולם עם חיוך. אז יש בו דרמה חברתית, רומנטיקה, הומור, עולם תחתון, קרב מעמדות ואפילו קטע משפטי. התוצאה חביבה, אבל לא מדובר ב"מחוברים לחיים", או סרט בעל נפח. השחקנית הראשית היא בסדר גמור, וגם הילד החמוד עושה עבודה טובה בתור הילד החמוד, אבל יש יותר מדי תפרים גסים בעלילה. בקיצור, נחמד, אבל לא משהו ששווה ללכת בשבילו במיוחד לקולנוע.

נפיחה פלצנית שמבקרים, וגם האוסקר, אוהבים. סרט שבא לומר דבר מאד פשוט, וגם מאד מקובל בימינו, מאז משפט אייכמן והספר של חנה ארנדט: הנאצים לא היו מפלצות. לפחות לא באופן גלוי, לפחות לא רבים מהם. הם היו אנשים רגילים, שפעלו בשירות המנגנון החולני והרצחני הזה. הסרט מספר על משפחתו של רודולף הוס, מפקד אושוויץ, שהתגוררה באופן בנאלי לגמרי, בהנאה רבה ובאיכות חיים גבוהה, ממש על הגדר של מחנה ההשמדה. הבעיה היא שזה כל הסרט. אין עלילה, אין התפתחות, אין סיפור. כלומר, מדובר בגימיק, באמירה, שהתרחבה לכדי סרט של כמעט שעתיים, בלי ממש הצדקה. ואחרי שהבנתם את זה, אתם צריכים לעכל את הבנאליות של החיים, והבנאליות של הסרט. יש שיחזורים תקופתיים מעניינים, שרובם מתרחשים על גבי ''מסך ירוק'' ברקע ובסאונד, שבו שומעים יריות, רעש של רכבת וצרחות, אבל לא רואים ממש שואה. אה, כן, יש איזה סיפור צדדי, שמובא בשחור-לבן, על נערה פולניה - שהיתה באמת - שהביאה אוכל לאסירי המחנה. מעבר לזה, כלום. בקיצור, יש לכם דברים טובים יותר לעשות בזמן שלכם.

סרט חכם, עם אמירה חשובה על הצביעות של תרבות ה''ווק'' באמריקה ועל תיוג של אנשים לפי צבעם. כמעט מושלם, ומהנה לצפייה.

לא רע, אבל לא כל כך טוב כפי שעשו ממנו. לא סרט גדול, והוא די שבלוני ואמריקני ביותר מדי מקומות. ארוך מדי, ולרגעים - משעמם. משחק מצויין של השחקנים הראשיים, ובפרט - ג''יאמטי. אפשר לצפות. לא חייבים.

לא רע בכלל. מעניין, עשוי טוב, והעובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי בהחלט מוסיפה.

עשוי לא רע, אבל בהחלט אפשר לוותר. זה לא קוסטוריצה, והסיפור פשוט משעמם, ולפעמים אפילו מגוחך. אפשר להבין את דובר, שמנסה להציג את העדה הגיאורגית באור אוהב אך גם מתעב. זה לא ממש עובד, והדמויות נראות בעיקר מיושנות ומנותקות. יש לכם דברים יותר טובים לעשות.

להנמיך ציפיות. לא סרט גדול, לא סיפור גדול, לא משהו שבגללו יזכרו את וודי אלן. סרט חביב, עם שילוב מוזר בין מוזיקת ג'אז עליזה לעלילה פחות עליזה, סיפור קטן על רומן שמתפתח בין אשה נשואה לידיד נעורים, וההסתבכות שבעקבותיו. לא משהו ששווה בשבילו לצאת לקולנוע, אבל אם אתם כבר מול הקופות, אז אפשר להיכנס.

ועוד הערה אחת, בתקווה שמישהו ממפיצי הסרט קורא את זה: יש יותר מדי טעויות בתרגום. אני מבין שהיה לחץ זמן להעלות את הסרט במקביל בארץ ובחו"ל, אבל רצוי שתגידו למתרגמים לעבור שוב על התרגום, במקביל לסרט, ולתקן את הטעויות. דוגמא אחת: לא יכול להיות שכשבסרט מדברים על ''בעלות הברית'' ב-1943, בכתוביות יהיה רשום שזה האו"ם, כשארגון האומות המאוחדות קם רק אחרי המלחמה.

עלילה שתפורה בחוטים גסים, וסובלת מרגעים רבים של חוסר אמינות. הסרט מבוסס על ספרו של פרדיננד פון-שיראך שפורסם גם בעברית, נכדו של מנהיג ה''היטלר יוגנד'', שכנראה נושא מטען כבד משל עצמו. מכיוון שפון-שיראך הצעיר הוא עו"ד, גם הספר, והסרט בעקבותיו, הם במתכונת של דרמה משפטית. לצופה הישראלי ברור די מהתחלה לאן כל זה הולך, ומה הסיבה לכך שממש בתחילת הסרט נרצח גרמני קשיש. לידיעת המגיבים, הספר/סרט ממש לא מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הרקע המשפטי - החוק שנדון בסיום, הוא אמיתי לגמרי, ובוטל בעקבות פרסום הספר של פון שיראך. העלילה בנאלית, ומזכירה דרמות משפטיות מבית המדרש של ג''ון גרישם ואחרים. עו"ד צעיר וחסר ניסיון, שמתמנה לייצג אדם שרצח תעשיין קשיש, אך מסרב להסביר מה היה המניע שלו לרצח, עד שעוה"ד יוצא לחקור, ומגלה את העבר. הדמויות - שטחיות, המשחק - ככה-ככה, העלילה - צפויה להחריד, וגם מוסר ההשכל לא מפתיע. החלק הכי אמין בעיניי הוא דווקא זה שבו נכדתו של התעשיין מטיחה הערה גזענית כלפי העו"ד ממוצא טורקי, ובכך מראה שגם בגרמניה הנוכחית, האחרת, עדיין הגזענות חיה ונושמת.

במשפט אחד: לא סרט שואה, אבל סרט שמבקרים אוהבים, הקהל - פחות. סרט הזוי למדי, שמבוסס על נובלה של שטפן צוייג. לא מיועד למי שמחפש להבין או ללמוד על השואה, כי הסרט הוא יותר בגדר מותחן פסיכולוגי בנוסח החשוד המיידי או אינספשן, מאשר סרט שדן בתקופת הרייך השלישי. הסרט עשוי טוב, משוחק טוב, ועדיין יש בו לא מעט רגעים מתים. המלצה מסוייגת בהחלט.

סרט ממש טוב, שלא זכה כאן להכרה שהוא ראוי לה. משחק מצויין של כל הקאסט, ובעיקר שני השחקנים הראשיים, בימוי מצויין, תסריט אמין, וגם עיסוק בהוויה חברתית שלא עסקו בה מספיק אצלנו - העלייה הגדולה של שנות ה-90, וקשיי הקליטה, בעיקר של האוכלוסיה המבוגרת.

בפראפרזה על שם הסרט, הייתי מסכם את הביקורת ב"הסירו את הסרט הזה מרשימתכם". ויותר בהרחבה: סרט סטודנטים שהתארך יתר על המידה. סוג של אמירה חברתית, כביכול, אבל בפועל - הזייה מתמשכת. וגם לא צריך ספוילר, כי מהדקה הראשונה די ברור מה יקרה בסופו של הסרט. יש כאן שניים שמשחקים טוב: ברניס בז''ו הצרפתייה, שהיא שחקנית מקצועית, וגם יפה מאוד, ויובל מנדלוביץ'', שהוא הפתעה של ממש. יש עוד כמה הבלחות, אבל בגדול, המשחק ממש לא אמין. ואם מדברים על אמינות, אז הסרט לא בונה מינימום של אמינות. לא ברור מדוע הגיבורה עושה את מה שהיא עושה, לא ברור מי נותן לה להקים מאהל על חוף הים ואיפה השירותים שם?, למה הומלסים בכלל רוצים לגור על חוף הים... בקיצור, סרט בוסר של יוצר בוסרי שמתגלח על פרצופינו. יש לכם דברים יותר טובים לעשות בזמנכם הפנוי.

מי שבחר את הסרט הזה להיות נציג ישראל בפרסי האוסקר, הוא או מטומטם מוחלט או גאון שאין כמוהו. מדובר בסרט תעמולה פלסטיני, וסרט תעמולה שקרי, שמבוסס על מציאות שאינה קיימת. מן הבחינה הזאת, צודקים שחקני הסרט שסירבו לייצג את ישראל, כי זה פשוט לא סרט ישראלי, אלא אם כן סרט אנטי-ישראלי יכול לייצג את ישראל. במציאות: אין סגר על כפרים ישראלים, לא סוגרים להם את החשמל לימים שלמים, לא עושים להם מיסוך סלולרי, ולא סוגרים להם את מעבר המזון. אפילו לעזה דאגה ישראל לשלוח משאיות מזון, גם בימי הקרבות הקשים ביותר. למה הדבר דומה? שישראל תשלח לטקס האוסקר את ''היהודי זיס'', כי הוא סרט שעוסק ביהודים... כל הנרטיב בסרט הזה הוא שיקרי, ובעיקר - שונא ישראל. ישראל כמדינה, ישראל כמהות, ישראל כבני אדם. בתור איש שאינו ימני, נכנסתי לסרט הרבה יותר אוהד לעניין הפלסטיני מאשר יצאתי ממנו. הרבה פחות מאמין בדו-קיום, כי דו-קיום לא יכול להתבסס על שקרים, והסרט הזה כולו שקרי. לסיכום: אין שום סיבה שאדם כלשהו, ובוודאי ישראלי, יצפה בסרט תעמולה שיקרי, והאבסורד הגדול הוא שממשלת ישראל השתתפה במימון הסרט הזה. מדהים.

סרט סטודנטים שהתארך יתר על המידה. עצוב, אבל כמה ש''''אפס ביחסי אנוש'''' היה מוצלח, כך הסרט הזה כושל. לא מצחיק, לא מעניין, לא הגיוני משום בחינה. ראיתם פעם זוג אחרי חתונה שיש לו עוד כוח לעשות משהו?. המשחק גרוע, חוץ מאורלי זילברשץ, שבכל פעם שהיא ''''חוחית'''', היא מצחיקה, הדיאלוגים טיפשיים. תעשו טובה לעצמכם, ופשוט ותרו על הסרט הזה. הייתי מציע זאת גם לבמאית, אבל מאוחר מדי.

סרט דיבורים צרפתי אופייני. שיעמום מתמשך. על יחסי אמהות - בנות. קתרין דנב מגלמת דמות של שחקנית ידועה, שלא טרחה לתחזק את יחסיה עם בתה, ולעת זיקנה קוצרת את פירות אי-השקעתה. לא עצוב במיוחד, לא מרגש במיוחד, לא מיוחד במיוחד. בקיצור, אפשר לוותר. אגב, בצפייה הביתית כולם נרדמו לסירוגין.

הבעייה הגדולה ביותר של הסרט היא שהוא נעשה על ידי מעריץ. וכאשר גרופי עושה סרט על פוליטיקאי, תקבל תמונה די פלקטית, אוהדת, ובהגדרה - חלקית. אין ספק שכך דב חנין היה רוצה לראות את עצמו, ואין ספק שהוא אפילו היה רוצה לראות יותר מהטוב הזה. אבל, כצופה באולם, לא קיבלתי תמונה שלמה, או אפילו בעלת עומק כלשהו, של החבר דב. דב חנין ללא ספק היה חבר כנסת מוצלח ומשקיע. אין ספק גם שהוא אידאולוג גדול, שמאמין בדרכו, והולך בה. אבל הסרט לא חשף שום דבר שלא ידענו עליו קודם, ולא חידש כלום למי שקרא את הערך על דב חנין בוויקיפדיה (בוויקיפדיה יש יותר מידע). הסרט גם לא עימת את חנין עם נקודות החולשה שלו. למשל, אין בסרט טיפת ספק, או הרהור על צדקת הדרך. לא רק בשאלות הגדולות (למשל, השאלה הפלסטינית או הכניסה לכנסת על גבי קולות הערבים או סיבת הפרישה האמיתית מהכנסת), אבל גם לא בשאלות הקטנות (גבעת עמל, מגבות ערד, אום חיראן). האם דב חנין הוא באמת רק אידאולוג, או שמא גם קצת פוליטיקאי? בקיצור, פלקט חביב מאד, אבל בכל זאת, פלקט.

סרט שבלוני (עיירה שכוחת-אל, גיבורים עממיים) עם דמויות מקרטון ושחקן ראשי לא חתיך (שזה פשע במונחי הז''אנר). לכל דמות יש את המאפיין החד-מימדי שלה, רובן - דייגים מחוספסים, המזמרים בזמנם הפנוי. סיפור לא חשוב, על אירוע לא חשוב (הם לא באמת כבשו את העולם), שכל הדמויות בו שבלוניות להחריד, ולא חורגות מן ההגדרה שלהן. כבר ראינו אלף סרטים כאלה, אז הנה הגיע עוד אחד. הוא לא רע אם אתם מחפשים סרט נוטף סוכר להעביר איתו שעה וחצי, אבל אם יש בכם טיפת ביקורתיות, הסרט יתרסק כבר אחרי עשר דקות.

משהו לא טוב קורה לסרטים אירופאים כשהם עוברים הסבה לסרטים אמריקאים. בשלוש מילים: זה לא עובד. וכך גם הסרט הזה. לצורך האמריקניזציה של הסרט גם הסבו את הדמות הראשית מגבר לאישה, וכך מוגברת אי-האמינות של הסרט על ידי גורם נוסף. כל הדמויות - פלקטיות. ג''וליאן מור בתפקיד הראשי מאד מתאמצת, אבל כל אלו שמסביבה - כושלים באופן נוראי. בראש ובראשונה - מישל וויליאמס, שמסתובבת כל הסרט עם פרצוף של ט'' באב, בלי להחליף הבעה. גם השחקן המגלם את דמות הבעל נראה יותר כמו דוגמן מאשר שחקן, ואת ההיפך אפשר להגיד על השחקנית המגלמת את דמות הבת המתחתנת, שלא ברור איך היא לוהקה לתפקיד הזה. הרבה דרמה על שום דבר. הרבה רגעים לא אמינים בעליל. הרבה נסיונות ליצור ''רגעי שיא'' שלא מתרוממים. בסרט הדני המקורי מ-2006 היו כמה נקודות קולנועיות שהפכו אותו למועמד לאוסקר. ברימייק הזה אין כלום. אז עשו לעצמכם טובה, ואם אתם ממש רוצים לראות אותו, חכו שהוא יגיע למסך הקטן. אין שום סיבה לשלם כרטיס.

סרט טוב מאוד, ומשחק מצויין של דיאן קרוגר בתפקיד הראשי (גם שחקני המשנה טובים מאוד), אבל לא נקי מפגמים. הפגם העיקרי, ובלי ספוילר, הוא חוסר סבירות של קטעים מהותיים בעלילה. קטעים בהם הצופה יאמר "זה לא הגיוני". מעבר לכך, הסרט עשוי טוב, מצולם טוב. הדמויות בו, כולל דמויות המשנה, אמינות ומלאות, וגם אין בו ''התייפיפות יתר''. הבמאי - פאתיח אקין (בארץ אוהבים לקרוא לו פאטי אקין, ככה פחות שומעים את מוצאו הטורקי...) יודע את מלאכתו, והוא מציג את הבעייתיות של חיי יוצאי טורקיה בגרמניה בת זמננו. הדמויות בסרט מציגות את המנעד של היחס למהגרים: מן השינאה הקשה של הניאו-נאצים, דרך הסטראוטיפים של הגרמני הממוצע, ועד לגיבורת הסרט - הנישאת לאדם ממוצא טורקי.

שיעמום. שיעמום. שיעמום. הרבה מאוד דיבורים, והסרט לא ממש זז. דרמה משפחתית שמתרחשת כולה בכפר קטן, על חוף הים התיכון, ליד מרסיי (נוף הים הוא הדבר הכי יפה בסרט הזה). מעבר להיותו דרמה משפחתית מן הז''''אנר המוכר של מפגש חוזר לאחר שנים של ניתוק, זהו גם משל (מן הסוג המופיע בקולנוע האירופי לאחרונה) על אירופה המזדקנת, המסוכסכת, נטולת הילדים, האובר-אינטלקטואלית, צינית, הגזענית וקצת אנטישמית, ועל יחסה לפליטים המגיעים לתחומיה. (ספוילר:) מכך אפשר להבין גם את עמדתו הפוליטית של הבמאי (איש שמאל), ועל האופן שבו מוצגים הפליטים המגיעים לכפר בחלקו האחרון של הסרט. בעיני הבמאי, הם גם התקווה של אירופה, להתעורר ולקבל חיים חדשים. אפשר להסכים, ואפשר גם שלא, אבל צריכים להיות ערים למניפולציה שעושה כאן הבמאי.

שיעמום. סרט איטי, מתחסד. עוד ביקורת על אירופה הגזענית, הקפואה, רודפת המהגרים, שהם אלו שיכניסו בה את החיים החדשים אבל הבעיה העיקרית היא שהסרט לא זז ולא מעניין נקודת האור היחידה הם נופי דרום צרפת.

סרט של מבקרים, לטוב ולרע. נתחיל מהרע - סרט ארוך ודי איטי. כשעתיים וחצי. סרט שכל פריים בו אומר "תראו כמה אני אינטליגנטי ומתוחכם". והטוב - סרט שמנסה לומר משהו, וכמעט כל אחד רואה בו משהו אחר. מדברים על התקשורת בין אנשים, על יחסה של אירופה העשירה והשבעה לחלשים, על הצביעות שבאמנות ובתקשורת, על הפוליטיקלי-קורקט, על הטבע האנושי, ויש עוד. לטעמי - זהו סרט שעוסק בחוסר האמון בין אנשים. בפער שבין מה שאנו אומרים, ובין מה שאנו חושבים באמת. בכך שלא באמת מעניין אותנו מה קורה לאנשים אחרים, ואנחנו לא ממש מבינים אותם. גיבור הסרט הוא טיפוס די דוחה, למרות שהוא משוכנע שהוא ממש בסדר. תרבותי, משכיל, שרמנטי, בעל חוש הומור. כל זאת כלפי חוץ. לאמיתו של דבר, הוא לא איש טוב. אגוצנטרי, לא אמין, לא אבא טוב, ואדם שאין לו מערכת יחסים אחת נורמלית, קשובה ואמיתית. אפילו לא עם הילדות שלו. בקיצור: אם יש לכם סבלנות, ישנתם טוב לפני, ואתם פנויים לחווייה אינטלקטואלית - תלכו לסרט. אם אתם סתם רוצים ליהנות - עזבו, זה לא בשבילכם.

סרט בורקס של שנות ה-2000. עם כל הסטראוטיפים הגזעניים של שנות ה-70, ועם שחקנים ראשיים גרועים, אבל ממש גרועים. החלק הטוב של הסרט הן דמויות המשנה שגונבות את ההצגה: גידי גוב, אורנה בנאי, עינת שרוף, יורן מ'תירסקסואל'. התסריט - דל, צפוי ולעיתים נראה שהשחקנים ממש מדקלמים את הטקסטים. הסצנות עשויות לעיתים ברמה של סרט סטודנטים (הכניסה והיציאה ממגרש הכדורגל, למשל). חן אמסלם משחקת תמיד את אותו התפקיד, ומאוד עפה על עצמה. השילוב בינה למיכאל אלוני פשוט לא עובד. לא אמין, ואמסלם היא סקסית בערך כמו צעיף של הפועל חיפה.

בינוני, לא יותר. משחק חביב של שני השחקנים הראשיים. עלילה בנאלית וגם לא אמינה ביותר (לא הצלחתי להבין מדוע בתו של השחקן מתנגדת שהוא יגיע לקבל את הפרס, אם הוא מסוגל לכך). גם הסיום, עם כל הפאתוס והלקחים כביכול לחיים, נדוש. בקיצור, לא רע, אבל אפשר לוותר.

סרט נחמד, אך שבלוני ומאוד צפוי. הילדה משחקת מקסים, וכל הדמויות הן צפויות וחד-מימדיות, עד הסוף המאוד צפוי. היתרון היחידי של הסרט הוא שניתן לצפות בו עם ילדים, מה שהופך אותו אידיאלי לימי החופש. מעבר לכך, כבר ראיתם עשרות סרטים כאלה, ודקה אחרי שתצאו מהסרט, כבר תשכחו ממנו.

סרט שמבקרים אוהבים והקהל (ברובו הגדול) שונא. ארוך להחריד (שעתיים ו-40 דקות), איטי - לעיתים נראה כאילו הוא מתרחש בזמן אמיתי, צילומים בזוויות של מצלמה ביתית, כמעט ללא פסקול. סיפור תמוה על אב בודד וקצת מוזר, שכלבו מת וכל שנותר לו בעולם היא בתו, שחיה בחו"ל (רומניה). אז הוא פשוט ''נופל'' עליה, ומערער יותר את חייה הלא-מאושרים. אין כמעט התפתחויות בעלילה, וגם הסיום לא ממש גואל. ארוך, מתיש. בקיצור, יש לכם דברים יותר טובים לעשות בחיים.

סרט מצויין, שלא בכדי זכה בלא מעט פרסים. מפגש של שבעה חברים קרובים, שבמהלכו הם מסכימים על ''משחק'' שבו כל הסלולריים שלהם גלויים - טלפונים, מסרונים, וואטסאפ... וכך, הולכים ונחשפים השקרים שעוטפים את חייהם של כל שבעת המשתתפים, כמו בצל שמתקלף אט-אט. כל סצינה, כל מסרון, כל טלפון - פותח עוד סוד, עד שכבר לא יודעים למה לצפות עוד. אז מבחינה תסריטאית, הסרט מושלם, כולל פרק הסיום שמתקשים להבין אותו. יחד עם כך, מדובר במחזה מצולם ממש. כלומר, אין שום בעייה לקחת את הסרט הזה כפי שהוא ולהעלות אותו על במה. לא צריך לעשות שום התאמות כמעט. הכל, למעט קטעי הפתיחה והסיום, מתרחש בדירה אחת, בדיבורים שנמשכים שעה וחצי. למרות זאת, הסרט לא משעמם לרגע. השחקנים אמינים מאוד ויש בו סמליות של יצירה ספרותית (ליקוי הירח מול יחסי החברים). בקיצור מומלץ. לא לקצרי רוח, לא לצעירים מדי (בני 40 ומעלה ייהנו. בני 20 ומטה יסבלו).

אחד הסרטים הגרועים של השנה החולפת. באמת ''קזבלנקה לעניים'' כפי שציין המבקר רון פוגל. כואב הלב על בזבוז הכסף הגדול על שחקנים יקרים ושיחזורים תקופתיים, כשהעלילה כל כך מופרכת. רק חיכינו שייגמר כבר.

סרט בורקס של שנות האלפיים עשוי לא רע, אבל אין שום תובנה מיוחדת. מסוג סרטי הפולקלור שקיימים גם במקומות אחרים (צרפת, למשל). לא מוכרחים ללכת...

ראשית, סרט מצוין וראוי לצפייה. יחד עם כך, שתי בעיות עיקריות: א. אחרי שמסתיים הסרט, מבינים שיש בעיות לא קלות עם אמינות התסריט (ולא אפרט מעבר לזה, כדי שלא לקלקל). ב. בסופו של דבר, דמות היהודי כפי שהיא משתקפת מהסרט היא קריקטורה אנטישמית של יהודי נכלולי, עשיר ומניפולטיבי, שמנצל את הגויים התמימים למטרותיו. דווקא הפושע הנאצי מצטייר כדמות מעוררת אהדה. רואים שמי שעשה את הסרט אינו יהודי, וגם אם הוא חושב שהוא פרו-יהודים, בתפישתו הבסיסית הוא פשוט אנטישמי.