מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר: ביקורת סדרה

ג'פרי דאהמר, הידוע בכינוי "הקניבל ממילווקי", קיבל מקום של כבוד ברשימה המפוקפקת של הרוצחים הסדרתיים העולמיים. למעשיו הנתעבים יש אזכורים רבים בכל פלטפורמה אפשרית ועיבודים שונים נוצרו הן בטלוויזיה והן בקולנוע כדי לנסות לתאר במקצת את מה שעבר במוחו המעוות של האיש הזה. נטפליקס החליטה להרים את הכפפה והחודש עלתה לאוויר הסדרה "מפלצת: סיפורו של דאהמר" בכיכובו של אוון פיטרס ("אימה אמריקאית", "אקס מן: העתיד שהיה") ותחת הפקתו של היוצר המוכשר ראיין מרפי ("ניפ/טאק", "GLEE"). חוץ מתיאור מסלול חייו העקום של דאהמר, הסדרה עוסקת יותר מכל בחברה האמריקאית ובאנשים שסבבו אותו - דרך סיפור ילדותו ועד לבגרותו וההפרעות הנפשיות שלו, שהביאו אותו לביצוע מעשי הרצח.

בניגוד למה שניתן לדמיין, "דאהמר" אינה אלימה בצורה יוצאת דופן מכל סדרה אחרת. אמנם מעשיו כללו קניבליזם, נקרופיליה ושאר רעות חולות – אך דווקא עצם היעדרותם של מעשים אלה מהמסך הוא מה שגורם לחלחלה אמיתית ותחושת בעתה. הדמיון עובד שעות נוספות, כך שאפשר לומר שזו החלטה מבריקה של מרפי. הרי אין משהו יותר חולני מדמיונו של האדם.

[*]

אוון פיטרס מצליח לגלם בכישרון מעורר השראה את הרוצח ממילווקי, שחייו לא האירו לו פנים בלשון המעטה. פיטרס מבלה על המסך דקות רבות בפנים חצי קפואות, חצי מעוררות סימפטיה. ניכר שעשה מספיק שיעורי בית וצבר שעות צפייה רבות בחומרים הדוקומנטריים על דאהמר. מדהים לראות כמה המימיקה של פיטרס מדויקת להפליא. הוריו של דאהמר התגרשו כשהיה נער. אמו סבלה מהפרעות נפשיות ואביו ליונל היה היחיד שדאג לו. ריצ'רד ג'נקינס ("בקתת הפחד", "ג'ק ריצ'ר") מגלם את ליונל ויחד עם פיטרס הוא מצליח לייצר הרמוניה מוזרה ומלאת כאב של יחסי אב ובן ובייחוד רגשות האשמה שחש כאשר הבין שלא היה שם מספיק בשביל בנו.

דאהמר הספיק לרצוח 17 גברים, רובם הומוסקסואליים ממוצא אפריקאי ואסיאתי. במקביל לסיפור שלו, הסדרה מתארת את מסע הייסורים שעבר על משפחות הקורבנות, מרגע גילוי מעשי הזוועות ועד לגזר דינו של הרוצח. בעזרת סיפורם של המשפחות והשכנים שהתגוררו בסמוך לדירת של דאהמר, הסדרה מבקרת בגלוי את החברה האמריקאית הגזענית וההומופובית של סוף שנות השמונים. דרך הדיווחים החוזרים למוקד 911 שלא זכו להתייחסות ועד למקרה המזעזע בו נער בן 14 הוחזר ברשלנות מכעיסה לדירתו של דאהמר על ידי שני שוטרים לבנים (אשר הושעו בעקבות המקרה והוחזרו לשירות בכבוד) ועונה על ידו עד למותו. על אף הביקורת הנוקבת שהסדרה מביאה לפנינו, משהו ב"דאהמר" מרגיש לא אפוי ולא הולך עד הסוף. יכול להיות שבעזרת דימויים גרפיים חזקים יותר, תחושת ה"בוקס בבטן" הייתה בעלת אפקט משמעותי הרבה יותר. בנוסף, אי אפשר להתעלם מהטרנד שפוקד את טיקטוק בחודש האחרון. לצד סרטונים המתעדים תמונות מחייו האישיים של דאהמר, אפשר למצוא גם כאלה קומיים אשר לוקחים השראה ישירה מהסדרה.

כן, אפשר להגיד שזו "רק רשת חברתית". מצד שני, אפשר להבין בעקבות כך ששום דבר לא באמת מחלחל פנימה – הכל שטחי. המראה שהיוצרים ניסו להציב אל מול פני החברה האמריקאית פשוט נשברה ברגע ובתוך כך, הסדרה מאבדת את משמעותה האמיתית. ואולי אלו לא התיאורים הגרפיים – אולי הניסיון לנתח את דמותו של הנקרופיל עד ליסוד לא נעשה ברמה מספקת. קשה להאשים את העוסקים המלאכה בחיפוף: הצילום נהדר, הליהוק מצוין הבימוי טוב מאוד ואפילו הפסקול מצמרר.

אז מה לא עובר ב"דאהמר"? תהיה התשובה אשר תהיה, התחושה הזו מתעצמת במיוחד בפרקי הסיום של הסדרה, שהיה עדיף לו קוצצו לגמרי. אי אפשר להתעלם מתחושת החרטה שדאהמר מנסה להביע וכך גם היוצרים –שכמעט ומכריחים אותנו לרחם על הרוצח. האיזון המלאכותי שמנסה להתקיים בפרק הסיום המיותר הוא ניסיון כושל לסגור את הסדרה באמרה סובייקטיבית שגם לרוצחים סדרתיים מגיעה גאולה. יכול להיות שבגלל זה "דאהמר" לא מצליחה להחליק בגרון עד הסוף?

הניסיונות לשרטט את מסלול חייהם של רוצחים סדרתיים הם תמיד מרתקים ובפרט כאלה של רוצחים אשר הטביעו את חותמם על התרבות הפופולרית לדורות. "מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר" היא בסך הכול סדרה טובה שעושה ניסיון מוצלח למדי להבין מה עמד מאחורי נפש הרסנית ומעוותת שהחריבה את עצמה ובעיקר את מי שהיה קרוב אליה: קרובי משפחה וקורבנות תמימים. בעזרת הסיפור הזה היא שופטת את החברה האמריקאית כולה: שחורים, לבנים, שמרנים וליברלים. אך בסוף נותרת תחושת החמצה שקשה להסביר ובמקום אגרוף לבטן הרכה, כל מה שקיבלנו, הוא בסך הכול סטירה קטנה בלחי וטרנדים חמים בטיקטוק.

הסדרה "מפלצת : סיפורו של ג'פרי דאהמר" משודרת בנטפליקס. לביקורות סדרות נוספות: לחצו כאן