שקופים ביקורת סרט

אכתוב בכנות: נורא מבאס לכתוב ביקורת לא טובה על סרט ישראלי. מבאס במיוחד כשברור שיש כאן כוונות חברתיות חיוביות והתעסקות בנושא שהנכחתו על מסך הקולנוע הישראלי חשובה מאוד. כשקוראים את תיק העיתונות של הסרט, קשה שלא לשים לב לכך שכמעט כל "דבר הבמאי" מתרכז בכוונה החברתית, בתחקיר, במציאות. "׳שקופים׳ הנו ניסיון להמחיש את השינוי העמוק המתחולל בקרב הקהילה הבדואית בנגב", אומר במאי הסרט, מושון סלמונה. ויכול להיות שזה אכן מה שהסרט עושה, ועל כך מגיע לבמאי איחולי ברכה. אבל אנחנו כאן לדבר על חוויית הצפייה בקולנוע, על דמויות, על מהלכי עלילה, על אמצעי ביטוי, על סיפור, על סרט. ומלבד היותו מסמך חברתי ראוי, "שקופים", כסרט, פשוט לא עובד.הסרט מלווה את ראיד, צעיר המשתחרר מהשירות הצבאי, החוזר לכפר שלו בפזורה בדואית בדרום וחולם על עתיד שונה מזו שמתכננת לו משפחתו, שסגרה לו כבר שידוך ועבודה. רוב הסרט מבלה ראיד עם בן דודו הקרימינל סלימן וחברתו היהודייה של סלימן, נופר. ראיד מחליט להקים עסק אירוח בדואי באוטובוס נטוש ומתאהב בהדרגה בנופר, בעוד שסלימן ממרר את חייו עם הסתבכויותיו עם עולם הפשע. נופר, סלימן, קריירה, כמעט ואין ספק ששום דבר לא הולך לעבוד כפי שראיד מייחל לו וכך אכן קורה. זו כנראה האמירה חברתית של "שקופים": הפזורה הבדואית נידונה לכישלון טרגי ידוע מראש ושום ניסיון להשתלב בחברה הישראלית או לפרוץ את המעגל לא יצלח. "שקופים" מבקש לאפשר לנו "לבלות" על אנשי הבדואים "האמיתיים". אבל קולנוע הוא לא המציאות ודמויות אינן אנשים. שיעור החברה הזה מועבר בצורה דידקטית ובוטה בישירותה כאשר הבסיס הקולנועי המשמעותי - דמויות ורגש, כמעט ונעדר לגמרי, או טובע בעולם הסימבוליות העלילתית.למשל: שחרורו של ראיד מהצבא הישראלי, הפשלת המדים שמלווה את כותרות הסרט ואסיפתו מהבסיס על ידי בן דודו חזרה אל השום-מקום של הנגב. מלבד סמל אין כאן כלום: אנחנו בקושי שומעים על חוויותיו של ראיד בצבא, לא מרגישים את הכמיהה לחזור להיות חלק מהקונצנזוס הישראלי או לחלופין, את הרתיעה שלו מאותו קונצנזוס. הסמל שם: בדואי יורד ממדים, ולכן, אומר הבמאי, אין צורך לגרום לנו להרגיש משהו בנושא. זה לא קולנוע. ראיד הוא "דמות שקטה", מוסכמה קולנועית המניחה שהוא למעשה דומיננטי יותר מהדמויות הפעלתניות סביבו, כמו סלימן או נופר. אך ישנה טכניקה ביצירת "דמות שקטה". מלבד היותו יפה מאוד, ראיד לא מצליח להחזיק מסך או לעורר הזדהות. זאת לא בשל יכולות המשחק של מחמוד שלבי, אלא בשל תסריט שמבקש ליצור לא דמות אלא סמל. לא בן אדם עם עולם פנימי עשיר, בין הם הוא גלוי ובין אם הוא נסתר. גם דמויותיהם של סלימן ונופר ממוצבות באופן סטריאוטיפי: "הישראלית" והבדואי הרע". לגבי נופר אנחנו רק יודעים שהסלולרי שלה לא עובד, שיש לה אחות ושהיא בוחרת להיות עם סלימן אך נמשכת לראיד. מספיק בקושי אבל לפחות אלו הם נתונים שיש בהם פוטנציאל לעורר חיבה, לו היו מגובים באותנטיות רגשית. סלימן, לעומת זאת, לא מוסבר בכלל. הוא גונב, מסתכסך, מקלל, משניא עליו את משפחתו, בוגד באמון יקיריו, מסבך את ראיד, מתנהג לנופר כמו אשפה. הסרט לא מציג את ההנמקות מעוררות ההזדהות עם תפיסת עולמו של סלימן או את הסיטואציה המורכבת ממנו הוא בא, הוא פשוט עבריין שמקלל ודופק את כולם.סביב אלו מוצגות עוד דמויות רבות, פלקטיות ולא מאופיינות בעליל כמו אבא, אמא, שידוך, שוטר, מאפיונר ואחות קטנה. ניכר שגם אם ממש ירצה, לא יוכל הצופה הקשוב להגיד על כל אלו יותר משתי מילים מאפיינות. המשולש הראשי, הטוב הרע והיהודייה, מסתבכים זה עם זו במגושמות תסריטאית ילדותית עד לשיא שנע על הקו בין "מופרך" ו"מביך" וסיום סתום.וזה לא חייב להיות ככה. סרטים על מיעוטים ומקומות נידחים יכולים להיות קולנועיים, עשירים, סוחפים ומרגשים מבלי להפוך לאינפורמטיביים בלבד, כפי שמוכיחים "עיר האלוהים", "קר עד העצם", "חיות הדרום הפראי" וכמובן "עטאש (צמאון)", "ביקור התזמורת" ו"שרקייה" הישראליים. במקרה של "שרקייה", הוכיח לנו הבמאי עמי לבנה שהתסריט קודם לכל ובזכותו יצר דמות בדואית חד-פעמית בסיפור השזור ברגעים קולנועיים המקרבים אותנו רגשית אל המצב בפזורות הבדואיות בדרום. חשיבות ואמירה חברתית היא לא תירוץ לסרט שלא הבשיל ואסור לה להיות תנאי מספיק ליצירה קולנועית, ובכך, לדאבוני, "שקופים" נכשל.

קרב אוויר Air War חדש 2024

טור פרידה Farewell Column חדש 2024

בית Home 2023 2024

דניאל אויערבאך Daniel Auerbach 2024

עדיין לא מאוחר Shikun 2024

מלך החגיגת King Khat 2024

המנצחים Victory 2024

גן קופים The Monkey House 2023

הענקים של אי הפסחא The Giants of Easter Island 2023

7 ברכות Seven Blessings 2023