החלק החסר כמושג הוא רכיב מהותי, פיזי או מופשט שבלעדיו מערכת, סיפור, רעיון או נפש האדם אינם יכולים להגיע לכדי שלמות, פונקציונאליות או הגשמה. מבחינה פסיכולוגית הכוונה לתחושה קיומית שמשהו חיוני חסר והאדם תופס עצמו כ"לא שלם" ומקדיש משאבים כדי למצוא את אותו חלק שישלים אותו. בסרט "החלק החסר" מדובר באב שמחכה להתאחד עם בתו, כלומר הוא חש עצמו לא שלם עד שהיא תחזור לחייו. מצד שני, סרט זה מספק הסתכלות ביקורתית על מערכת המשפט היפנית. לפיה, במידה ואזרח/ית זרה התחתן/נה עם אזרח/ית יפני/ת והם נפרדו, המשמורת על הילדים ניתנת לאזרח/ית היפן/נית באופן מוחלט. לכן ניתן גם לראות את החלק החסר כחלל ריק בחוק המקובע והקשוח. כלומר, המחוקק השמיט התייחסות למקרה מסוים, כמו המקרה בסרט זה.הסרט "החלק החסר" נפתח בנסיעתו של נהג מונית צרפתי בשם ג'יי (רומן דוריס) ברחבי העיר עד שהוא מגיע לרמזור שמתחלף לאדום. לאחר שהוא עוצר הוא נשאל ע"י נהג מכונית לגבי הנחיות הגעה. אירוע מינורי זה שנראה חסר חשיבות, הופך משמעותי בהמשך עם הכרת הנפשות הפועלות ומהווה חוט מקשר להמשך העלילה. ג'יי חי ביפן ומתפרנס מנהיגה במונית. בהמשך הסרט מתברר שהיה שף במקצועו, אך בתשע השנים האחרונות הוא אינו עוסק במקצועו ומבלה את ימיו בחיפוש אחר בתו לילי. מתברר שג'יי פרוד מאשתו ולאחר פרידתם היא עברה עם בתו מבלי לעדכן אותו. וכעת הוא מבלה את ימיו בציפייה לרגע בו יוכל סוף סוף לפגוש אותה בצורה אקראית במוניתו. במקביל למאמציו של ג'יי למצוא את בתו, הוא עוזר לג'סיקה, אישה צרפתייה שהתחתנה עם אזרח יפני והוא חטף את בנה לאחר שנפרדו. יום בהיר אחד נכנסת למונית ילדה על קביים שמה הוא לילי. נשימתו של ג'יי נעתקת! כשהוא מגלה שמדובר בבתו הוא מתלבט אם לחשוף את זהותו.
פרסומת
"החלק החסר" מציף פה התייחסות משפטית להבדל התרבותי בין אזרחים צרפתים ואזרחים יפנים בנוגע למשמרות על ילדים במקרי פרידה וגירושים. התעסקות במאבקים משפטיים על ילדים באו לידי ביטוי בסרטים רבים ביניהם: "קרמר נגד קרמר" (1979), "סיפור נישואים" (2019) וגם בסרט "המאבק שלנו" (2018) שהוא סרטו הקודם של הבמאי גיום סנז וגם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם השחקן, רומן דוריס. בסרטם הקודם דוריס נכנס לנעליו של אב שאשתו עוזבת אותו והוא נאלץ לגדל לבד את שני ילדיו. הסרט הנוכחי, "החלק החסר" הוא מעין היפוך לסרטו הקודם. הפעם דוריס הוא ננטש וילדתו נלקחת ממנו.גיום סנז (שגם ביים) וז'אן דניז'אן כתבו תסריט אקטואלי ואינטליגנטי שאינו מאכיל את הצופה בכפית וגורם לו לחבר את החלקים לאט, לאט. הקצב של הסרט מעט איטי בהתחלה ובהמשך עולה כשכל החלקים מתחילים להסתדר. יש לציין כי קו העלילה של ג'סיקה ובנה שנחטף על ידי הפרוד שלה לא מספיק פותח. הוא קו חשוב שעוזר להניע את העלילה אך ניתן היה לעבות אותו יותר והיה מעט תלוש. כן ניתן היה להכניס הבזקי זיכרון מחייו של ג'יי לפני שהגיע למצב הנוכחי, שהיו נותנים הצצה מעניינת לחיים שלו בעבר לעומת החיים כיום. למרות ההשגות התסריטאיות והבימאיות, החלק הדומיננטי הוא תצוגת המשחק של השחקן הראשי.
השחקן הנאה והשרמנטי רומן דוריס ("ליבי החסיר פעימה", "דוברמן") נכנס בטבעיות לנעליו של ג'יי האומלל. הוא מצליח להעביר את הכאב של אדם בשנות הארבעים לחייו שמחפש באובססיביות אחר בתו, תוך שהוא מוותר על הקריירה והחיים האישיים. ג'יי נראה מוזנח פיזית כמו חייו: ניכר לראות שבעבר היה גבר נאה אך כעת ניכר לראות כי הוא מותש פיזית ועייף, בעל מראה מוזנח, לבושו מרושל אך הוא מקפיד על ניקיון הגוף בבית מרחץ וניקיון המונית, שהיא מקור הפרנסה היחידי שלו והאמצעי לאיתור בתו. מאידך, הוא מזניח את חובותיו העסקיים כשהוא מקבל קצה חוט לגבי בתו והחדר היחיד בו הוא לא נוגע הוא החדר שהיה של בתו כשהייתה ילדה קטנה וזה בעצם האור היחיד בחייו. בנוסף לכך דמותו של דוריס מדברת יפנית שוטפת לאור העובדה שהוא חי ביפן שנים והוא הפתיע ביפנית מרשימה מאוד.מדובר בסרט מרגש ושובה לב שמותח ביקורת חריפה על ההתנהלות המשפטית ביפן בנוגע למשמורת ילדים לבני זוג שאינם אזרחים יפנים. מדובר בנושא חשוב והעלאתו לתודעה הציבורית על ידי סנז, הייתה רלוונטית. נקודת המבט של גבר שמעונין לראות את בתו בסרט זה ובאב שמטפל בילדיו לאחר שאשתו עזבה בסרטו "המאבק שלנו" היא חשובה עדכנית, שכן כיום בניגוד לעבר תפקידם של האבות שווה ערך לשל הנשים.האהבה הגדולה של האב לבתו מעוררים השתאות והשראה וכמו שנאמר בשיר SWALLOWED IN THE SEA של להקת קולדפליי: "..ללכת לאיבוד ואז להימצא, ואת תחזרי אליי, שלא אטבע בים", כלומר, מטאפורית ג'יי מושווה לאדם שעומד לטבוע בים והאהבה שלו לבתו, לילי היא זו שמחזיקה אותו בחיים. לכן כל כך חשוב שהוא יוכל להתאחד עם בתו. בתקווה שסרט זה יוכל לחדור את לבה הקשוח של המערכת המשפטית ביפן.