Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: נקודת שבירה

מאת: מערכת "סרט"

אהבתם את "מסור"? נהנינתם מ"קבור" בכיכובו של ריאן ריינולדס? עכשיו מגיע סרט חדש שכולו מתאר אדם הנמצא בתוך תא מטען ועל כתפיו משימה – לגלות איך הוא הגיע לשם וכיצד הוא משתחרר. לרגל יציאת הסרט החדש, בכיכובו של סטיבן דורף, קבלו ראיון עם הבמאי, גייב טרוס, על עשיית הסרט:

[*]

בסרט כמו "נקודת שבירה" המצולם בסט אחד- איך שומרים על העניין של הצופה ומשעשעים אותו במשך 90 דקות?

עשיתי כמה דברים כשלקחתי על עצמי את הפרויקט. כשקראתי את התסריט, נכנסתי לסיפור, וכשהרמתי את המבט, הייתי בעמוד 24 או 25, והבנתי שאנחנו עדיין בתא המטען של המכונית, וידעתי שיהיה כאן קושי. אבל למרות שהיה צורך לעבד מעט את התסריט, הרעיון היה טוב, כי לא הסתכלתי איפה אני עד שהגעתי לעמוד 24. אז 24 עמודים אחר כך אמרתי לעצמי, "אני צריך למשוך את הקהל באותה הצורה". אז דבר ראשון, קבעתי לעצמי מטרה שלכל אורך הסרט, הקהל תמיד ייסע עם ג'רמי, ואני לא אתן לצופים מידע נוסף על הסיפור, מידע חזותי או שמיעתי מעבר לאלו של הדמות הראשית. אז לא רואים שום צילומים מבחוץ פנימה. בכל פעם שרואים משהו מחוץ לתא המטען, זה תמיד מה שג'רמי רואה. זה תמיד מה שג'רמי שומע. לא נותנים לצופה יותר מידע על מה שקורה בסיפור מעבר למה שהדמות הראשית מקבלת. כך שהוא נותר עם אותן שאלות וחששות שיש לדמות שלנו.

הגישה הזאת מושכת את הקהל וסוחפת אותו אל אותו מסע. ניסיתי לחשוף כמה שפחות בהתחלה, הן פרטי סיפור והן תמונות חזותיות, ותכננתי הכול כך שחשיפת הפרטים נעשית באופן הדרגתי שהולך ומתעצם, והצופים תמיד תוהים מה יקרה הלאה.

זה נכון שצילמת את הסרט ב-11 יום?

12 יום. צילמנו 11 יום בתא המטען, ויום אחד בחוץ. גם יצאתי ליום אחד עם צוות הצילום השני לוושינגטון הבירה כדי לצלם כמה צילומי חוץ.

[*]

איך סטיבן התמודד עם עבודה כה רצופה במקום כל כך צפוף? אני מניח שעבדתם ימים ארוכים.

הימים היו טובים, ולא כל כך ארוכים, אבל השחקן שעובר את זה מרגיש שזה ארוך. בסרט רגיל, כשהשחקנים עובדים, קורה שיש להם יומיים עבודה ויום פנוי. הם יכולים לנוח מדי פעם בחדר ההלבשה, לפעמים מצלמים סצנה אחרת בבוקר, לפני הסצנה שלהם. אבל בסרט הזה, סטיבן הוא היחיד שמופיע מול המצלמה, כך שהוא עובד כל היום, והוא עובד באינטנסיביות גבוהה, בגלל טבעו של הסיפור ומה שג'רמי עובר, כך שהוא צריך לשמור על האינטנסיביות הזאת לאורך כל היום. זו חוויה מתישה מאוד לשחקן, הן ברמה הרגשית והן ברמה הפיזית.

[*]

אני חושב שסטיבן דורף איכשהו נשאר תמיד מתחת למכ"ם, אבל נראה שהוא מתחיל לבלוט כאן כשחקן. הוא קיבל שבחים רבים על עבודתו בסרטה של סופיה קופולה "אי שם". איך היה לעבוד עם סטיבן, ואיך הוא נקשר לפרויקט מלכתחילה?

לסטיבן ולי יש עבר מיוחד. אני מכיר את סטיבן מאז שהיה בן 12, ואני ידיד של משפחת דורף מזה שנים רבות.

כשהוא היה ילד, הוא היה כמו מבוגר קטן. פגשתי אותו מייד אחרי שהשתתף בסרט בשם "השער" בילדותו. עשיתי אז סרט לדיסני, ונזקקתי לילד בן 12. היינו בכנס למדע בדיוני, ב-1986 אן 1987, והוא היה שם עם הבמאי ואמו, והכרנו, ואני אמרתי, "אתה תתאים מאוד לסרט שאני עושה". שלחנו לו את התסריט, והסרט ההוא לא נעשה בסופו של דבר, אבל התיידדתי מאוד עם המשפחה, והם מעין המשפחה השנייה שלי כשאני כאן. אז בעצם, ראיתי אותו גדל. כמעט עבדנו יחד כמה פעמים במהלך התבגרותו, שמרנו על קשר במשך השנים, בילינו יחד בחגים וכאלה. ואז, לפני כמה שנים, בדיוק אחרי שהוא התחיל לעבוד על "אי שם", אמו, ננסי, שהייתה אחת החברות היקרות שלי, הלכה לעולמה. אז דיברנו על זה שאימא שלו רצתה שנעשה משהו יחד. כשראיתי את התסריט הזה, אמרתי "אני צריך מישהו שיהיה מסוגל לעשות את זה נכון. אני צריך שחקן גדול". כי גם אילו עשיתי את כל הדברים החזותיים שעליהם חשבתי, זה לא היה מצליח ללא הופעה גדולה. אם הוא לא מעורר אהדה, אף אחד לא יצטרף ל-85 דקות בתא מטען של מכונית.

אז נתתי לסטיבן לקרוא את התסריט, מתוך ידיעה שהוא יגיב לחומר, כי זה אתגר ענק לשחקן. ידעתי שכמו שחקנים גדולים אחרים, האגו שלו יגיד "אני רוצה לנסות את זה, אני חושב שאני יכול לעשות את זה". שחקנים רבים לא מגיבים לחומר כזה, הם נבהלים ממנו, אבל סטיבן נועז למדי בכל הנוגע לעבודה מול המצלמה.