דירוג 10 הסרטים הטובים ביותר של טים ברטון

ישנן כמה דרכים לדעת שאתם בסרט של טים ברטון: הפסקול קרקסי, הדמות הראשית בסרט היא חריגה, האווירה מבוססת על אימה קומית-גותית והתסריט הזוי. ברטון הוא אחד הבמאים הכי מסוגננים והכי צבעוניים בהוליווד. הוא מדבר אל הצופה בשפה ויזואלית מרשימה כך שדי קל לזהות אחרי כמה דקות שמדובר בסרט שלו.

למי שלא מכיר את ברטון הוא החל את דרכו באולפני דיסני. הוא חובב אימה גדול אבל סרטיו רחוקים מלהיות סרטי אימה סוג ב' בזכות הוויזואליות הייחודית והממדים האגדתיים, הקומיים והגותיים בהם. הוא פרץ ב-1988 עם סרטו השני "ביטלג'וס". הצלחת הסרט העניקה לברטון את המושכות לעיבוד הקולנועי המשמעותי ביותר עד אז ל"באטמן". בעקבות ההצלחה העצומה של הסרט ביים ברטון גם את סרט ההמשך ולאחר מכן החל לביים סרטים רבים עם כוכבו הקבוע ג'וני דפ – "המספריים של אדוארד", "אד ווד", "סליפי הולו", "צ'רלי וממלכת השוקולד" ו"סוויני טוד" . כוכבת נוספת קבועה בסרטיו היא השחקנית הלנה בונהם קרטר שהיא לא במקרה גם אשתו, לאחר שהכירו לפני 14 שנה על סט העיבוד הכושל ל"כוכב הקופים" אותו הוא ביים.

הסגנון האפל של ברטון שמשלב הומור מקאברי, עיסוק חוזר במוטיבים של רוחות רפאים, דמויות גותיות מיתולוגיות והרבה איפור לבן לשחקניו, יצר לו קהל מעריצים הדוק וגם לא מעט מבקרים שטענו כי הוא חוזר על עצמו וסרטיו הפכו לצפויים. הביקורות התגברו לאור סרטיו האחרונים ושנקטלו על ידי הביקורות "אליס בארץ הפלאות" ו"צללים אפלים".

לכבוד צאת סרטו החדש, "עיניים גדולות", החלטנו לדרג את 10 הסרטים הטובים ביותר שהוא ביים:

10. פרנקנוויני (2012)

התמצית של ברטון כבמאי וכאדם נמצאת בסרט הזה. "פרנקנוויני" הוא לא רק מחווה ל"פרנקנשטיין", אלא גם לברטון עצמו. הגרסה הראשונה של הסרט הייתה בסרט קצר, די בוסרי, שביים ברטון עבור דיסני ב-1984. גיבור הסרט, הילד ויקטור פרנקנשטיין, מחזיר את כלבו לחיים אחרי שנהרג בתאונת דרכים.

סרט האנימציה באורך מלא שיצא ב 2012 היה הרבה יותר טוב ויצירתי מסרטו הקצר וסגנונו של ברטון בא בו לידי ביטוי בצורה מובהקת יותר. בסרט הופיעו אלמנטים מסרטי עבר שלו כמו למשל אלמנט הכלב המת ודמות הגיבור הראשי החריג

הסרט נכשל בקופות, ולא היה חביב המבקרים. זה קרה כנראה בגלל שנעשה באנימציית שחור לבן. לא סייעה לו העובדה שהוא לא הוא ממש חידש דבר והיה חלק מהתקופה הפחות טובה בקריירה של ברטון. למרות זאת לדעתי עדיין מדובר מאחד הסרטים היותר טובים שלו.

9. באטמן (1989)

עד שברטון הגיע, באטמן כיכב מחוץ לקומיקס רק בסדרת טלוויזיה שלא ממש עמדה במבחן הזמן. ברטון ניצל את הגותיקה במלואה משם העיר גותהאם והפך את באטמן למותג חזק בקולנוע. מייקל קיטון היה ברוס ויין/באטמן וג'ק ניקולסון היה הג'וקר. הסרט נבנה באווירה קרקסית אפלה בנוסף להיותו גותי. ניקולסון הפך את הג'וקר לאייקון קולנועי עוד הרבה לפני שמישהו שמע על הית' לדג'ר. שני גיבורי הסרט, למעשה, יצרו זה את זה. הג'וקר היה זה שרצח את הוריו של ברוס ויין כשזה היה צעיר (מה שהוביל אותו להילחם בפשע). כשהילד התבגר והפך לבאטמן הוא גרם לנפילתו של המאפיונר ג'ק נפייר לתוך מיכל חומצה (מה שעיוות אותו והפך אותו לג'וקר).

8. באטמן חוזר (1992)

הגותיקה הוקצנה עוד יותר בסרט ההמשך. הפעם הנבל הראשי היה אוסוולד קובלפוט, שנולד מעווות ודומה לפינגווין, ולכן הוריו זרקו אותו לביוב. הפינגווין זמם להשתלט על העיר ולגרום לכולם להרגיש את כאבו. בעזרת כנופיית קרקס המשולש האדום ,הוא גרם לחטיפתם של ילדים. במהלך הסרט נוצרת עוד דמות – קאטוומן/סלינה קייל (מישל פייפר).

סרטי באטמן של ברטון היו הרבה יותר טובים משני סרטי ההמשך הנוראיים שביים ג'ואל שומאכר אחריו. אבל הם נפלו בכל מובן מ"האביר האפל" - הטרילוגיה שכבר עכשיו הפכה לקלאסיקה של כריסטופר נולאן.

7. סליפי הולו (1999)

הסרט הכי גותי, קר ואפל של ברטון. בסרט הזה הוא זנח את הפן הקומי, והתמקד בעיקר באימה. הכוכב הקבוע, ג'וני דפ, גילם בו את איכבד קריין, חוקר המנסה לתפוס את הרוצח הסדרתי המכונה "הפרש בלי הראש" שמחסל את תושבי עיירת סליפי הולו. אנשי העיירה סבורים שהוא באמת חסר ראש ואילו קריין אינו מאמין בכך. את הפרש מגלם כריסטופר ווקן, שנולד לתפקידים קריפיים מסוג זה.

[*]

6. עיניים גדולות (2014)

הסרט הכי לא ברטוני של הבמאי. הדבר הברטוני היחיד בו הוא הבחירה לעצב אותו בצבעי פסטל רכים בדומה ל"מספריים של אדוארד" וסגנון הציורים שגיבורת הסרט מרגרט מציירת הדומים ברוחם לעבודותיו הקודמות של ברטון.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, מתרחש בשנות ה-50 וה-60 ועוסק בציירת מרגרט קין (איימי אדאמס), שזכתה לפרוץ בתור ציירת מצליחה באמצעות ציור ילדים עם עיניים גדולות. אבל היא לא ממש זכתה לגעת בתהילה: בעלה השני, נוכל האמנות ואמן הנוכלות, וולטר קין, (כריסטוף וולץ) גנב לה את הקרדיט כי לדעתו, בלי האישיות שלו, אף אחד לא היה קונה את הציורים שלה. וכך היא נאלצת לשקר לעולם ולביתה ולהסכים עם כך שבעלה שהוא זה שאחראי על הציורים.

הסצנה הכי מרגיזה בסרט, וזאת שממצה בצורה הטובה ביותר את דיכוי הנשים בשנות החמישים, היא הווידוי של מרגרט אצל הכומר: כאשר היא מתוודה מולו ומספרת לו על כך שהיא ובעלה משקרים לביתה ולעולם, הוא טוען שהגבר תמיד יודע מה טוב למשפחתו במקום להוביל אותה לעשות את הדבר הנכון.

5. ביטלג'וס (1988)

"ביטלג'וס" הוא הסרט הכי יצירתי של ברטון. הסרט עוסק בזוג מייטלנד (ג'ינה דייוויס ואלק בולדווין) שנהרגו בתאונת דרכים והפכו לרוחות רפאים בביתם. במקום סרט אימה רגיל שמתמקד בזוג שסובל מרוחות רפאים ומנסה לגרש אותם, ברטון בחר להתמקד ברוחות רפאים שמנסות לגרש את הדיירים.

המדריך שלהם בעולם הרוחות הוא ביטלג'וס (מייקל קיטון) מגרש החיים, שהוא כמובן גם כוכב הסרט. לדעתי מדובר באחד הסרטים הסוראליסטיים ביותר שנוצרו בקולנוע ההוליוודי. עד סוף העשור הנוכחי צפוי לצאת סרט המשך.

4. הפלישה ממאדים (1996)

לפעמים הבסיס לסרטים יכול להגיע ממקור לא הכי סטנדרטי. "שודדי הקריביים" למשל בוסס על מתקן שעשועים בדיסנילנד. המקור של "הפלישה ממאדים" הוא עוד יותר מוזר: סדרת קלפים. התוצאה הייתה אחד מקומדיות המד"ב המבריקות והמופרעות ביותר שנעשו בהוליווד. למעשה הסרט הוא פרודיה על סרטי פלישת חייזרים כמו "מלחמת העולמות. ברטון הצליח לגייס קאסט מרשים לסרט מסוג זה: ג'ק ניקולסון, דני דה-ויטו, גלן קלוז, אנט בנינג, פירס ברוסנן, טום ג'ונס ואחרים.

[*]

3. אד ווד (1994)

סרט בשחור לבן שהוא כל כולו אהבה לקולנוע הקלאסי. סרט של במאי על במאי. אד ווד נחשב לבמאי הגרוע ביותר בכל הזמנים וברטון, שגם הוא הרגיש אאוטסיידר בחלקים מחייו, הזדהה עימו במידה מסוימת. ב"אד ווד" ג'וני דפ, השותף הקבוע של ברטון, מגלם אנטי גיבור באחד התפקידים היותר טובים שלו בקולנוע. זהו סרט מלא הומור חכם ומודעות עצמית על במאי חסר מודעות עצמית.

האנטי גיבור נע בין כישלון לכישלון ולא לומד את הלקח. הסרט התבסס על אירועים אמתיים. כל דמות בסרט היא עגולה ומוקפדת ובמיוחד הדמות של בלה לגוסי, שהיה בעבר שחקן בי מוביז שעיקר תהילתו הגיע בזכות תפקידו כדרקולה. בהווה של הסרט הוא היה נרקומן ואלכוהוליסט. מרטין לנדאו זכה על תפקידו כבלה לגוסי באוסקר לשחקן המשנה הטוב ביותר.

2. סיפורי דגים (2003)

הסרט הכי אגדי של טים ברטון וזה שמציג בצורה הטובה ביותר את היכולת שלו לפנות ברוב סרטיו בו זמנית גם לקהל המבוגרים וגם לקהל הילדים מבלי שאף אחד ירגיש שהוא צופה בסרט שלא מיועד לגילו. הסרט מורכב מפלאשבקים של אדוארד בלום (אלברט פיני) שמספר לבנו על ערש דווי, סיפורים מעברו, כאשר לא ברור מה מהם התרחש במציאות ומה מהם לא באמת קרה. את אדוארד הצעיר מגלם יואן מקגרגור. למרות שהבן של אדוארד מנסה להבין מה היה אמיתי ומה לא בסיפורים של אביו, מה שהסרט מנסה להדגיש הוא את חשיבות הדמיון וכיצד החיים בלעדיו הם מסע משעמם למדי.

1. המספריים של אדוארד (1990)

כשאומרים טים ברטון, הסרט הראשון שקופץ לרבים לראש הוא "המספריים של אדוארד", שהוא בעיניי אחת הקלאסיקות הגדולות של הקולנוע המודרני והסרט שהפך את ג'וני דפ לכוכב.

כמו "סיפורי דגים" לברטון יש כשרון ענק לבנות מימד אגדי בתוך סרט. במרכז האגדה הזו עומד אדוארד, אדם שנוצר ע"י מדען שמת לפני שהספיק להשלים את יצירתו. ולכן במקום ידיים אדוארד נשאר עם מספריים.

זהו סרט על קבלת השונה. קשה להתעלם מהדמיון בין מראהו של אדוארד לטים ברטון. ברטון ביסס את אדוארד על עצמו ועל האופן בו הוא הרגיש שונה בתקופת התבגרותו ולכן זהו הסרט הכי אישי שלו עד היום.

[*]