Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: Seret אימה

הטיהור 3: שנת בחירות

אחד ממותגי האימה החזקים של השנים האחרונות חוזר לסרט שלישי. למי שלא מכיר את סדרת הסרטים "הטיהור" מתרחש בארה"ב בה פעם בשנה מתרחש "יום הטיהור השנתי" – יום בו במשך 12 שעות מותר לעשות כל פשע שרוצים. ונדליזם, אונס, שוד, רצח – הכל הולך. כל זה במטרה להוריד בשאר השנה את רמת הפשיעה לאפס (ההיגיון הריאליסטי כמו שהבנתם לא משחק כאן תפקיד).

הסרט הראשון, בכיכובו של אית'ן הוק היה להצלחה מסחררת כשהכניס כמעט 90 מיליון דולר, סכום פסיכי לחלוטין לסרט שהתקציב שלו הוא 3 מיליון דולר. גם הסרט השני חווה הצלחה גדולה עם הכנסות גבוהות של מעל ל-110 מיליון דולר אבל נחשב לקצת פחות טוב וכעת מגיע הסרט השלישי.

הסרט, שכמו הסרטים הקודמים בסדרה נכתב ובוים ע"י ג'יימס דימונקו, מתרחש כאמור בשנת בחירות ועוקב אחר הסנטורית רואן (אליזבת' מיטשל), אחת המועמדות לנשיאות, שביטול יום הטיהור עומד במרכז המצע הפוליטי שלה. כשיום הטיהור האחרון לפני הבחירות מגיע הופכת רואן למטרה חיה.

הסרט השלישי בסדרה דומה יותר לסרט השני שכן הוא הרבה יותר סרט אקשן מהיר מאשר סרט אימה איטי יחסית ואפקטיבי כמו הסרט הראשון. הוא אולי פחות טוב מהסרט מהראשון אבל בעיניי הוא מוצלח יותר מ"הטיהור 2". העלילה בו מותחת באופן יחסי והסצנות מבוימות היטב, מה שהופך את הסרט רוב הזמן לאפקטיבי.

יש כאן מסר פוליטי ברור שמתייחס לבחירות האחרונות, השפיות של רואן היא בעצם הצד הדמוקרטי בעוד כל הרוע זה אמריקה של טראמפ. מדובר בסרט מבדר ואפקטיבי, על כמה סרטי אימה שמגיעים לסרט מספר 3 בסדרה שלהם אפשר להגיד את זה?

Carnage Park

אל הסרט הזה הגעתי בעקבות הייפ לא קטן שנוצר לו בקהילות אימה שונות ברשת. אחרי בדיקה קלה גיליתי שהוא כיכב גם בסאנדנס וב-SXSW והציפיות, כמובן, עלו בהתאם.

הסרט, שכתב וביים מיקי קיטינג ("ריטואל"), עוקב אחרי שני שודדי בנק החוטפים גברת צעירה ונקלעים למעין משחק מאוד סדיסטי על ידי צלף. אותו מגרש משחקים מתרחש בערבות ארה"ב. הצילום הנפלא של הסרט עושה חסד עם הנופים הנפלאים שהסרט מציג אבל כאן בערך נגמרות המעלות של הסרט. הדמויות לא מעניינות ולא מעוררות שום הזדהות, הסצנות הן סצנות שראינו כבר מיליון פעם בסרטים אחרים והסרט לא מביא שום דבר חדש או מעניין למסך. בשלב מסוים, הדברים חוזרים על עצמם ומסרט ממוחזר הוא פשוט הופך לסרט משעמם, צפוי וחסר אופי.

Suspiria

מבקר: אלעד שלו

בפינת סרט האימה הקלאסי ניצב הפעם "Suspiria" משנת 1977 של מאסטר האימה האיטלקי דאריו ארג'נטו, שדורג במקום השלישי ברשימת סרטי האימה של כל הזמנים של מגזין "טוטאל פילם".

הסרט עוקב אחר רקדנית אמריקאית צעירה בשם סוזי המגיעה לאקדמיית בלט עתיקה בגרמניה. יום לפני שהיא מגיעה אחת תלמידות האקדמיה נרצחת, וסוזי מבינה אט אט שבית הספר הוא כיסוי לסיפור עתק ואפל, כאשר תלמידים ואנשי צוות סביבה נרצחים ונעלמים ללא הסבר.

האם "סוספיריה" הרוויח את מקומו בצמרת הרשימה בצדק? כן ולא. כן מאחר וארג'נטו הוא אכן מומחה בתחום האימה. האווירה האפלה נבנית מסצנת הפתיחה בה מגיעה סוזי במונית בגשם שוטף לבית האקדמיה ואנו יכולים להבין כבר מזווית העמדת המצלמה, הסאונד ובעיקר פס הקול שברקע כי משהו לחלוטין לא בסדר במקום.

אם מזכירים את הפסקול, הסאונדטרק הרוק-אלקטרוני פרוגרסיבי של להקת הרוק האיטלקית גובלין הינו אחד הטובים והמפחידים שנכתבו אי פעם לסרט אימה ומסייע רבות בבניית האווירה המורבידית והאפלה של הסרט. גם עבודת המצלמה הנעה במרחב החלל, הצבעוניות הרבה של הסרט והסצנות הארוכות באופן יחסי אך בנויות היטב מעניקות הרגשה כי נכנסת לסרט אימה של במאי שיודע את העבודה.

בצד השלילי הסרט מתנהל בגרמניה, ע"י במאי איטלקי, עם שחקנים אמריקאים ואיטלקים כשכולם מדובבים לאנגלית (כמו שהיה נהוג במערבוני הספגטי) מה שפוגע באמינות הדמויות ובאיכות המשחק.

עלילת הסרט היא בסופו של דבר (בלי ספוילרים) סיפור על טבעי לא מתוחכם במיוחד שכבר שמענו פעמים רבות מאז, ועל אף שהסרט השפיע על סרטים רבים כ"ברבור שחור" ואף עתיד לצאת לו רימייק בשנה הבאה בכיכובן של טילדה סווינטון ודקוטה ג'ונסון, התסריט הוא לא הצד החזק שלו, וסוף הסרט מרגיש קצת חסר פואנטה. יחד עם זאת הוא בהחלט מומלץ כקלאסיקת אימה עשויה היטב, הזויה, מקורית ומכשפת שעדיין עובדת כהלכה.

לעמוד הסרט באתר "האוזן השלישית": סוספיריה