פסטיבל הקומדיות הצרפתיות: המלצות סרטים

לחזור לגור עם אמא

מבקר: נתן ליכטר

"ברביקיו" היה אחד הסרטים הקומיים הכי מוצלחים תוצרת צרפת בשנת 2014. לכן טבעי שייבנו ציפיות גדולות כלפי סרטו החדש של אריק לבאן, "לחוזר לגור עם אימא", שנבחר לפתוח את "או-לה-לה" פסטיבל הקומדיות הצרפתיות. לאחר הצפייה ניתן לומר כי"לחזור לגור עם אימא" הוא סרט חביב, אבל מי שמצפה ממנו להיות באותה רמה של "ברביקיו" יתאכזב.

הסרט עוסק בסטפני (אלכסנדרה לאמי) שבגיל 40 פושטת רגל ונאלצת לחזור לגור עם אימה (ז'וזיאן בלאסקו), אשר בוחרת להמשיך בחייה לאחר מות בעלה, אבל לא יודעת כיצד לספר זאת לילדיה. המצב יוצר כמה סיטואציות מצחיקות שמוכרות מלא מעט סרטים אחרים, כמו חוסר ההבנה הטכנולוגית של האם. רגעי הדרמה מתנקזים לארוחה משפחתית הכוללת את האח והאחות של סטפני.

בסך הכל זוהי קומדיה מאופקת וצנועה, כזו שנזהרת מלהפוך לקומדיה הוליוודית נמוכה, אבל בניגוד ל"ברביקיו" פיתוח הדמויות והעלילה בה הוא דל מאוד, כך שלא ממש נוצרת אכפתיות מצד הקהל וגם הסוף מרגיש כמאולץ. יחד עם זאת עדיין מדובר בקומדיה חביבה וכיפית עם משחק נהדר בעיקר של ז'וז'יאן בלאסקו בתפקיד האם.

מלכת מונטריי

מבקר: מתן שאווטר יניב

"מלכת מונטריי" הינו סרטה השלישי של הבמאית המנוחה סולבג אנספה. זהו סרט קומדיה המשלב בתוכו רגעים דרמטיים ומספר את סיפורה של אגתה, אישה אשר שבה לביתה לאחר מותו של בעלה. תוך כדי היא פוגשת באם ובן איסלנדיים המחפשים מקום ללון בו. המפגש ביניהם גורר את אגתה למספר רגעים השונים מהיום יום שלה, אשר עוזרים לה להתמודד עם האובדן.

"מלכת מונטריי" הוא סרט מקסים ומלא רגש ובעל הומור ציני, שמצליח לפעמים להעלות חיוך. העלילה והדמויות נבנים בסובלנות וברגישות שאופייניים לסרטיה של אנספק, הן בבימוי והן בכתיבה. לא תמצאו כאן הרבה דמויות, עלילה מסובכת או לוקיישנים רבים, מה שנותן לאנספה את הבמה לפתח כל דמות, לעצב כל לוקיישן לפי אופייה של הדמות ובעיקר להביא לידי ביטוי את עולמם הקטן והמיוחד של תושבי אחת הקומונות הגדולות של צרפת.

הקונפליקט של אגתה נע בין המציאות הקשה לבין תחושת השחרור והבריחה מהמציאות שאותה היא מנסה להשיג. מולה מגיעה המשפחה האיסלנדית שהמציאות שלהם קשה אף יותר אבל הם עדיין מצליחים להשיג שלווה ושמחת חיים. ברוב הסרטים היו מראים ההתנגשות בין תכונות האופי השונות לחלוטין. אבל בסרט זה הדמויות דווקא לומדות זו מזו למרות השוני ביניהם, מה שמראה תחושת הרמוניה וחברותיות במונטריי מלאת המהגרים.

[*] הדמויות מעוררות הזדהות לא רק בגלל אנספק אלא גם בגלל עבודת הליהוק הנהדרת. כל שחקן ושחקנית יושבים על הדמות שלהם כאילו נועדו לשחק אותה. פלורונס לוראייט קאייל המשחקת את אגתה משדרת הרגשה מאוד אמתית ואמינה של אישה מפוחדת.

זה סרט עם לב והוא נוצר עם אהבה אמיתית לסיפור. הוא עובד נהדר בתור דרמה, שלמרות הריאליזם שבסיפור מצליחה להעביר את הכוונה בדרך קלילה עם מינימום דמעות ומקסימום רגשות. אבל הסרט מצליח פחות בקטעים הקומיים. העלילה כוללת אלמנטים כה דרמטיים כמו התגברות על מוות, מעמד הביניים והפליטים שקשה לחשוב אפילו על סרט קומי כשמדברים על כאלה נושאים.

הבעיה היחידה של הסרט הזה היא ההגדרה שלו כקומדיה. ההומור בו הוא מאוד ציני אבל ככל שאנחנו מתקדמים בעלילה, אנחנו לומדים ומתחברים יותר לדמויות, לכן הציניות נהפכת ליותר ויותר עצובה - ולקראת הסוף כבר הופכת למיותרת לחלוטין. הניסיון ליצור סרט קומי לא עובד כמו ההצלחה ליצור סרט דרמה-קומי קליל ונהדר.

אפקט המים

מבקר: יוחאי גורלי

סרט נוסף של אנספה המוצג בפסטיבל הוא סרטה השלישי והאחרון "אפקט המים", שמשתייך לסוג הסרטים שמהווה את האויב הכי גדול של מבקר הקולנוע: הסרט הממוצע. מדובר בסרט שאני לא יכול באמת להלל ולא באמת לתעב. חלק מהאלמנטים בו מבוצעים רע, חלק טוב, וחלק ככה, והכל מסתכם בעיניי בחוויה קצת מהנה לעיתים, משעממת קצת לעיתים וסולידית למדי מההתחלה ועד הסוף.

"אפקט המים" עוסק במורה לשחייה במונטריי, שגבר ממוצא ערבי מתאהב בה ומנסה להתקרב אליה. לישראל מקום של כבוד בסרט זה, דגל ישראל מופיע בצורה בולטת בסט, וגיבור הסרט סמיר מתחזה לנציג הישראלי בכינוס השחייה המתקיים באיסלנד.

אם נתחיל מהטוב - הסרט מצולם נהדר. הצבעים, תנועת המצלמה והקומפוזיציה בהרבה מהשוטים שלו הם האמצעי העיקרי שמשאירים אותו סביר. הצלמת המבריקה איזבל רזווט והבמאית המוכשרת סלובי אנספאץ' יצרו כאן עבודה מרשימה ויזואלית, שגם נראית נהדר וגם יוצרת את האינטימיות עם הדמויות שהתסריט פשוט לא מספק.

התסריט אכן די גרוע— הדמויות כולן מעורפלות וחסרות אפיון, הדיאלוגים לעיתים תכופות משמשים ככלי אקספוזיציה טרחני והאופן בו העלילה בנויה מרגיש אקראי לחלוטין ולא מחושב. הצד החיובי של הסרט הוא הצד הוויזואלי המבריק שהופך את התוצר הסופי לכזה שבהחלט שווה צפייה.

לוֹלוֹ

מבקרת: נטע שניצר

סרטה החדש בבימויה ובכיכובה של ז'ולי דלפי הנפלאה הוא סרט קליל ומשעשע, קומדיה רומנטית וקטנה ועם זאת נועזת כמו שרק צרפתים יודעים לעשות. לשם שינוי מדובר בקומדיה נשית מובהקת: במרכז הסרט עומדת גיבורה, לצידה מתייצבת חברתה הטובה ככתף תומכת אך מתגרה ומאתגרת כשצריך, הבדיחות הן על סקס מנקודת מבט נשית ומעניקות אספקט מרענן לז'אנר. בנוסף, העיסוק בחיי המין של נשים בנות 50 הוא נושא שלא נוטים להתייחס אליו בקולנוע וחבל שכך.

דלפי משחקת את ויולט, אישה גרושה בת 50 עם בן יחיד, שלא עשתה סקס מזה זמן רב. במהלך חופשה בדרום צרפת היא פוגשת את ז'אן-רנה שהופך את עולמה ובעיקר את מיטתה. ויולט היא פריזאית על כל המשתמע מכך: היא עוסקת באופנה, יודעת מה טרנדי ולא זוכרת איך מבשלים. הוא, מאידך, גבר כפרי העוסק במחשבים, תמים ונטול חוש סטייל. שניהם אנשים נחמדים עם המון כוונות טובות ורצון לנהל זוגיות מוצלחת. על פניו זהו שילוב מנצח, אך מתחת לפני השטח פועל כוח המעוניין להפריד ביניהם בכל מחיר- גם במחיר של הריסת חייו והקריירה של ז'אן רנו. הכוח הדמוני הזה הוא בנה של ויולט.

דלפי הייתה מועמדת לשני פרסי אוסקר על כתיבת התסריט ביחד עם ריצ'ארד לינקלייטר לשניים מתוך טרילוגיית הסרטים שלו - "לפני חצות" ולפני הזריחה" - ובנוסף הייתה מועמדת לפרס גלובוס הזהב על תפקידה בסרט "לפני חצות". היא שחקנית ויוצרת בעלת אמירות אותנטיות ופמיניסטיות, ובאופן כללי היא אחת השחקניות החינניות שיש כיום על המסך. סרטה החדש מומלץ אם ברצונכם לסיים את הערב באופטימיות ובאמונה בכוחה של האהבה לנצח.