Seret מהעבר: 80 שנה לדיקטטור הגדול

אנחנו בתחילת מלחמת העולם השנייה. הכלים האומנותיים בהם השתמשו גדולי הבמאים נוצלו לרעה בידי המפלגה הנאצית על מנת להפיץ את הפשיזם הנאצי, האנטישמיות הגסה ולהאדיר את היטלר, שהופך גם בעזרת סרטים אלו ומכונת התעמולה של גבלס לגדול הדיקטטורים ולאהוב בארצו ולנערץ גם על ידי רבים ברחבי אירופה.

בצד השני של העולם, בחור נוסף בעל שפם דומה היה בתקופת משבר לא קטנה. הקולנוע האילם בו התאהב כבר אבד ממזמן ו-3 שנים שאינו עבד על סרט חדש. עבור צ׳ארלי צ׳פלין, במאי ושחקן שנוהג לעשות סרט כל שנתיים, מדובר בתקופת יובש של ממש ולכן בחר הבחור המשופם להתנחם בפיתוח הזוגיות עם השחקנית פולט גודארד (שזכתה גם לתפקיד מרכזי ב"דיקטטור הגדול"). אך הכול השתנה כאשר יום אחד נכח הבמאי עם חברו מצרפת רנה קלייר (במאי, "כובע הקש האיטלקי") במוזיאון האומנויות של ניו יורק ובהקרנת הסרט "ניצחון הרצון" של הבמאית הגרמנייה הידועה לשמצה אך גם פורצת דרך לני ריפנשטאהל.

הסרט, שמאדיר באופן יוצא מן הכלל את הדיקטטור, הכעיס את הקהל ובמיוחד את הבמאים. בעוד שצ׳פלין השתעשע מהרעיון לביים סרט הלועג למפלגה הנאצית, קלייר, אחד מגדולי במאי הסאטירות החברתיות, ציין כי חברו דומה באופן יוצא מן הכלל לדיקטטור מגרמניה. בתור אמן סקרן שחי לו רחוק מאימתו של היטלר, צ׳פלין חקר אודות הדיקטטור והזדעזע. אם כי מעקרונות הפשיזם ושטיפות המוח דווקא השתעשע השחקן שבו, אך הצד החצי-יהודי שבו לא יכול היה לשתוק על צעדיו כנגד היהודים. מתוך לעג, הוא בחר ליצור סרט בו נוצר בלבול בין דיקטטור גזען בשם אדנואיד הינקל הידוע בכינוי ה'פוי' לבין ספר יהודי שהוא חייל משוחרר.

[*] צ׳פלין החל בכתיבת התסריט והחליט להתמקד במיוחד בדמויות היהודיות בתור מחווה לחבריו היוצרים היהודיים שחיו באירופה. במהרה, הפך התסריט למה שהיוצר הגדיר ״החשוב והעמוק ביותר שלי״ והחיל בתוכו מסרים על פלורליזם, אהבת האדם וניצחון המיעוט וגם כמה סצנות בלתי נשכחות כמו הסצנה בה מחולל הינקל לצלילי לוהנגרין של ואגנר עם גלובוס העשוי מבלון מנופח עד שהבלון מתפוצץ בידיו.

אבל זה לא היה קל להפיח חיים בתסריט. בריטניה, שבאותו זמן הייתה בהסכם שלום עם גרמניה, הצהירה כי לא תפיץ את הסרט, כמו שהצהירו רוב מדינות אירופה. מפיקי הוליווד היהודים אהבו את התסריט אבל דרשו לשנות את הנאום האייקוני בסופו מחשש לנטייה קומוניסטית. צ׳פלין החליט להפיק את הסרט בעצמו עם עזרה מאחיו למחצה ובמימון עצמאי לחלוטין תחת חברת ׳צ׳רלי צ׳פלין הפקות׳. רבים ביקרו את צ׳פלין על ההחלטה לעשות סרט על מלחמה שנמצאת בשיאה בטענה כי זה ״עדיין מוקדם״.

אך צ׳פלין השקיע בסרט זה יותר מכל סרט אחר בקריירה שלו. הוא צפה שוב ושוב בסרטיו של היטלר, חיקה אותו ואפילו יצר תעתיק מדויק לנאומו ב"ניצחון הרצון". התוצאה הסופית יצאה ב-1940, כאשר רוב מדינות אירופה נכנסות למלחמה נגד היטלר ועל כן הפצת הסרט הייתה רחבה מאוד. במהרה, הסרט קיבל ביקורות נלהבות והפך לאחד מסרטיו המצליחים של צ׳פלין, רבים אף החשיבו אותו בתור סרטו הטוב ביותר. היטלר, כמובן, שנא את הסרט ודרש להשמיד כל עותק שמגיע למדינה תחת כיבוש נאצי. לעומת זאת, המחתרת הגרמנית גנבה מספר עותקים והפכה את הסרט לסרטה הרשמי. נאומו של הנקל בסוף הסרט נהפך לסמל ומקור השראה ללוחמים שנאבקו להביס את היטלר.

על אף הצלחתו, צ׳פלין עצמו דווקא נחל תבוסה בהוליווד לאחר סרט זה. הטענות כי היוצר הינו קומוניסט עלו לו ב-6 תבוסות בטקס האוסקר כאשר יצא פגוע ובידיים ריקות לחלוטין. אלפרד היצ׳קוק עצמו, שזכה בפרס על סרטו הקלאסי "רבקה", הצהיר כי ״במאי אחר היה אמור לעלות לבמה״. ההאשמות באמריקה רק החריפו וצ׳פלין נאלץ לעזוב את הוליווד ולא לשוב לעולם.