פסטיבל הקולנוע הגאה: סקירות והמלצות

סרטי הפסטיבל פתוחים לצפייה לרוכשי הכרטיסים לכל תקופת הפסטיבל. מחירי הכרטיסים: כרטיס בודד 22 ₪, מנוי 4 כרטיסים 80 ₪, מנוי 6 כרטיסים 96 ₪, מנוי 10 כרטיסים 150 ₪, מנוי לכל סרטי הפסטיבל 300 ₪, כרטיס למנויי סינמטק תל אביב - 18 ₪. לאתר הפסטיבל - לחצו כאן

חתונה עם סבתא

הדבר שהופך בעיני קומדיה לקורעת מצחוק זה היכולת לצחוק על עצמך. הישראלי יש הרבה על מה לצחוק אבל צריך להיות מספיק אמיץ ומדויק כדי לעשות את הסאטירה טובה, וזה בדיוק מה שעשתה שיראל פלג בסרט הביכורים שלה "חתונה עם סבתא". כששני דורות של נשים ישראליות מתאהבות, הנכדה (מורן רוזנבלט, "חתונה מנייר") בצעירה גרמניה והסבתא (רבקה מיכאלי) בגבר פלסטיני, מתרחש כאוס.

מריה נוחתת בתל אביב מגרמניה ומגיעה לדירתה של בת זוגה, שירה. צעד קטן ושגוי מוביל את צמד הבחורות למסע רומנטי כאוטי המפגיש בין שתי המשפחות, כאשר ברקע גם הסבתא הבלתי צפויה מפתיעה עם סיפור אהבה עמוס קונפליקטים פוליטיים משלה. התגעגעתי לקולנוע והסרט הזה הוא בדיוק הסיבה לכך. כבר הרבה זמן שלא צחקתי מסרט כמו שצחקתי מהסרט הזה. אין לו מעצורים, הוא כתוב חד ושנון והוא מורכב מקאסט מצוין שמגיש את כל הגוונים שלנו כעם בצורה הכי טובה שיש, ברצף סיטואציות שבוחנות את הגבולות בלי פחד בכל סצנה מחדש. (מבקרת: ליטן לשינר)

אליס ג'וניור

הפתעה מתוקה, ממתק כיפי, מהנה, קצבי שמזכיר שקולנוע להט"בי יכול להעביר מסרים חשובים גם מבלי להיות נוגה וקודר. אם לאחרונה התחלנו לראות לראשונה קומדיות נעורים להט"ביות כמו "אלכס סטריינג'לאב" ו"באהבה סיימון", מגיעה קומדיית הנעורים הטרנסג'נדרית הברזילאית של הבמאי גיל ברוני ומכניסה זריקה של מרץ לז'אנר החרוש.

השחקנית הטרנסג'נדרית אן סלסטינו מגלם את אליס ג'וניור, נערה טרנסית, שמנהלת ולוג מצליח, ועוברת עם אביה לבית ספר תיכון חדש בעיירה קטנה בברזיל בעקבות עבודתו. היא נאלצת להתמודד מחדש עם הצקות התלמידים לגבי זהותה המגדרית ואי הסובלנות של המנהלת הקתולית של בית הספר, תוך שהיא נקלעת למשולש רומנטי ומנסה להשיג נשיקה ראשונה בחייה. זהו סרט צעיר ודינמי, משעשע ועתיר המצאות ויזואליות ששואב את השראתו מעולם הרשתות החברתיות והאפליקציות ומצליח על הדרך להעביר מסר חשוב של קבלת האחר. (אלעד שלו)

רוח יבשה

האומנות מחקה את הפורנו או הפורנו מחקה את האומנות? השאלה הזו מתארת היטב את "רוח יבשה", סרטו החדש של הבמאי דניאל נולסקו. בשנה שעברה הציג נולסקו את הפיצ'ר הראשון והנועז שלו "מר עור" על תרבות הפטיש והעור בעיר סאו פאולו באופן חינני ומשעשע לפרקים.

סרטו החדש" רוח יבשה" הוא פנטזיית פורנו בדיונית ששואבת השראה מובהקת מיצירותיו הקודמות ויצירות נוספות אחרות כמו "עיניים עצומות לרווחה". במוקד העלילה נמצא סנדרו עובד במפעל דשנים שמנהל חיים משמימים למדי. מדי פעם הוא נפגש בחשאי למפגשים מיניים עם עובד אחר במפעל, ריקרדו. עולמו משתנה כאשר הוא פוגש בבחור בשם מייקון שמעורר בו רגשות עזים וחזקים שמניעים מהשלב הזה את המשך העלילה, שאותה אפשר לסכם כאסופה של סצינות מין מהנועזות שנראו על המסך הגדול.

ריבוי הסצינות הללו מקשה על הצופה להבין ולהתחבר למסעו הפנימי והדרך שעובר הגיבור לאורך הסרט. ראוי לציין את הוויזואליה של הסרט, החל משלב הפונטים שלו ועד ללוקיישנים שמציגים פשטות מהפנטת. גם הבחירה של הבמאי להציב שחקנים בעלי מראה "רגיל", ובכך להעצים את החיבור הרגשי לדמות היא נכונה. השחקנים שבסרט טובים וכל אחד – ובפרט הגיבור של הסרט - מקיים וממלא את תפקידו בצורה משכנעת למדי. (אביב עגיב)

[*]

לפני שהמוות ייקח את עינייך

יצירה פיוטית של חוזה לואיס טורס לייבה, שמרגישה יותר כמו פרק אחרון של ספר טראגי. זו יצירה שלא עוסקת במוות, אלא בקבלה של הגורל שלנו, לא משנה כמה הוא קשה וכואב. כאשר מריה מקבלת אבחנה מהרופא שהיא גוססת ממחלה קטלנית וימיה ספורים, היא ובת זוגה אנה עוברות להתגורר בבית קטן ביער, שם הן מגלות מחדש את האהבה שאבדה לשגרה ולמחלה. מחוץ לקירות הבקתה ביער מתחבאים להם סיפורים סוריאליסטים בעלי נופך מיסטי ומיתולוגי הנחשפים על ידי מכתבים שהן מוצאות בבית הנופש אותו הן שוכרות.

העניין עם הסרט הזה הוא החיבור האישי לסיפור, יש שיאמרו שהוא זז בקצב איטי מאוד ואני לחלוטין מסכימה איתם. אחרים, יתחברו ויבינו את התהליך עד לסופו. אבל שני הסוגים יסכימו שמדובר בסרט קשה על הסוף הבלתי נמנע והתקווה שאולי תגיע אחריו. (ליטן לשינר)

המאה ה-20

לכאורה סרט הביכורים של הבמאי הקנדי מתיו רנקין הוא ביוגרפיה על עלייתו לשלטון של ראש ממשלת קנדה ויליאם מקנזי קינג. למעשה זו אחת היצירות הביזאריות, מקוריות וקוויריות שראיתי מזה זמן רב, סרט שמזכיר בסגנונו הסוריאליסטי, מלודרמטי ותיאטרלי את הקולנוע של במאי קנדי אחר – גאי מאדין.

זו יצירה למיטיבי לכת, פרועה ונונסנסית לחלוטין, שמשלבת בין סגנון משחק של מלודרמות הוליוודיות קלאסיות, קאמפ בדמות דראג קווינס המגלמים את בני המין השני, הומור בוטה וסאטירה פוליטית על היסודות שבנו את קנדה המודרנית, הבנויה לפי הסרט על בושה ודיכאון. לא תמיד זה משעשע, לפעמים זה מתיש וגרוטסקי באופן מוגזם, אבל "המאה ה-20" מפצה על כך במקוריות יוצאת דופן. (אלעד שלו)

טרנספורמיסטס

הקהילה הלהט"בית לעולם לא התקבלה בצורה יפה בקובה, ובנוסף להומופוביה ברחבי המדינה, גם המצב הסוציו אקונומי של התושבים היה במצב ירוד. למלכות הדראג הקובניות היו את כל הסיבות שבעולם לטבוע בתוך העולם האפור אך למרות העוני והדיכוי, הכוכבות מקובה צובעות באושר וצבעוניות את חייהן ואת הסרט הדוקומנטרי "טרנפורמיסטס", שצולם כולו באייפון מבלי לקבל את אישור המשטר הקובני.

זה סרט שמלא באופטימיות, ומראה את ההתמדה לאורך ההיסטוריה של אותם האנשים שהחלו עם אומנות הדראג ושמרו על הניצוץ כנגד כל הסיכויים, וסללו את הדרך עבור אלו שבאו אחריהם. סרט שמומלץ לכל חובבי הדראג שמראה את ההיסטוריה והמאבק של קהילה שלמה ואת הרגעים הנוצצים, גם כשלא הכל היה נוצץ. (ליטן לשינר)

מריו

עלילת הסרט השוויצרי "מריו" עוקבת אחר מריו (מקס הובאכר) שחקן בקבוצת המילואים של קבוצת הכדורגל יאנג בויז, החולם לעלות לקבוצה הראשונה. יום אחד מצטרף לאימונים שחקן חיזוק גרמני בשם ליאון (אהרון אלטראסר), שגם הוא מתחרה עם מריו על עמדת החלוץ בקבוצה הבכירה. השניים מצוותים לגור ביחד בדירה משותפת ואט אט מגלים כי הם נמשכים זה לזה ואף מתחילים להתאהב תוך שהם מסתירים זאת מיתר חבריהם לקבוצה.

הבמאי מרסל גיסלר מצליח ליצור עלילה שתרתק גם את חובבי סרטי הכדורגל וגם את אוהבי הרומנטיקה. הסרט אמנם הולך בתבניות מוכרות, אך הכימיה בין השחקנים, הרגישות שמופגנת כלפי הדמויות והאותנטיות של הסביבה המוצגת בסרט סוחפים את הצופה כפי שסיפור אהבה קולנועי טוב יכול לעשות וגם מספקים את הצביטה ההכרחית בלב כשהמימוש שלו מוטל בספק. (אלעד שלו)

לכך תורמים יותר מכל שני השחקנים הראשיים מקס הובאכר בתפקיד מריו ואפילו יותר ממנו אהרון אלטראסר ("הבלתי נראים"). הוא ניחן במראה של כוכב קולנוע של ממש ומצליח ליצור דמות כובשת שהצופה רק רוצה בטובתה, במיוחד כאשר הוא הולך עם האני עצמי והאמת שלו רחוק יותר ממריו. (אלעד שלו)

[*]