המדיה מציגה טרוריסטים יותר משהיא מציגה את הקורבנות

פיגוע הטרור בתיאטרון הבטקלאן בפריז זעזע את העולם כולו כשהתרחש בנובמבר של שנת 2015. שבע שנים אחרי, "לילה אחד, יום אחד" -סרטו של איסאקי לאקווסטה זכה לפרמיירה בפסטיבל הקולנוע בברלין. הסרט מתרכז בהשלכות הפיגוע על חייהם של זוג פריזאי צעיר שניצל במתקפה בה נרצחו 89 אנשים. כתב האתר מתי לנג ראיין את הבמאי בפסטיבל.

מדוע בחרת לעסוק בבטקלאן?

"האמת שזה היה במקרה, לא ציפיתי לסרט הזה. בתקופה שבה עבדתי על סרט תיעודי שעוסק בטרוריזם בספרד, דיברתי על הבטקלאן עם המפיק הקבוע שלי. המפיק היה בפריז בליל המתקפה, והוא היה אובססיבי כלפי האירוע הזה. הוא גילה ספר שזוג שהיה בבטקלאן כתב על האירוע, וידע שאני יכול לעשות הפקה בסדר גודל משמעותי. אני חשבתי שאין לי זכות לעשות את הסרט, כי זה היה נושא רגיש מדי וקרוב מדי לזמן המתקפה. קראתי את הספר, והיו שם הרבה דברים שנגעו בי, ומאוד הזדהיתי עם רמון וסלין. אז נפגשתי עם הזוג הזה, וברגע הפגישה הבנתי שעליי לעשות את הסרט, ושאני חייב להעביר את החוויה שהם תיארו בפניי לקהל".

בסרט בחרת לעסוק באופן בלעדי בקורבנות, ואפילו לא הצגת את פניהם של המחבלים. מדוע?

"אני חושב שהמדיה מציגה טרוריסטים יותר משהיא מציגה קורבנות. אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להבין את הנפגעים, לעומת הטרוריסטים שהם שונים ולא מובנים, ולכן עליהם צריך לדון. אני חושב שזו טעות. רציתי לעשות סרט על הקורבנות, כי הם נלחמו והתמודדו עם דברים שאנחנו לא מבינים. אז בחרנו לגמרי להתעלם מהטרוריסטים. מדובר ברגשות שאנחנו לא רואים בחדשות, כי לא מסבירים לנו מה עומד מעבר למספר. אף אחד לא מנסה לחדור אל העור והנפש של הנפגעים". מדוע בחרת להשתמש במוזיקה קלאסית בסרט?

"המוזיקה הולחנה על ידי רפי שהוא שותף קרוב שלי בשנים האחרונות, לא רק בקולנוע אלא גם בתערוכות וקונצרטים. במקרה הזה, התחלנו במוזיקה קלאסית של קלאודיו מונטוורדי שבה השתמשנו בסרט, וגם בנינו ממנה ובהשראתה קטעים מוזיקליים יותר מודרניים. האמת היא שמונטוורדי הוא המקור של המוזיקה כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא ההתחלה של הכל. היה אתגר לעבוד עם המוזיקה הקלאסית, וגם ליצור שירי רוק שנשמעים בבטקלאן מתוך המוזיקה הזו. אבל אני חושב שהתוצאה מעניינת ומוסיפה לסרט".

[*]

איך עבדת עם השחקנים כדי ליצור את ההופעות המדהימות שנראו על המסך?

"במהלך הקריירה שלי, עבדתי הרבה עם שחקנים ועם נון-אקטורס. בנוסף, עשיתי גם הרבה סרטים תיעודיים, כך שיש לי את היכולת להבחין בדברים מזויפים, ולא פחדתי להצביע על זיופים אצל השחקנים שלי. ליהקתי שחקנים מעולים שיכולים לעבוד עם תסריט סגור, וגם עם רגעים מאולתרים, אז פשוט נתתי להם לעבוד. לא כל כך פשוט למצוא שחקנים שטובים בשני הדברים האלה, אבל השחקנים היו מושלמים בשביל זה והם עבדו קשה מאוד על הסרט, בעיקר בחקירה של הדמויות האמיתיות".

איך התמודדת עם הבימוי של הסצנות בבטקלאן לעומת הבימוי של הסצנות היומיומיות יותר שמתרחשות חודשים אחרי המתקפה?

"בכל סצנה ניסיתי לעבוד באופן שמתחבר באופן המדויק ביותר לרגשות של הדמויות. הבטקלאן הוא מרחב אחר, תפיסת החלל שלהם יותר מופשטת כי הם בפאניקה והם לא מבינים איפה הם. ניסיתי להמחיש את זה ולצלם הכל עם פעימת הלב של הדמויות. בסך הכל, צריך להקשיב לדמויות, והן אומרות לך מה לעשות עם המצלמה".

לכל הכתבות, הסקירות והראיונות מפסטיבל ברלין היכנסו ל מתחם פסטיבל ברלין