הגבולות בחברה נמצאים כי אנחנו יצרנו אותם, הם לא באמת קיימים

באי מבודד בפינלנד, הרחק מן העולם, אלי מוצאת עצמה נקרעת בין בעלה הכומר לבין אהוב ישן, ששב במפתיע לחייה. הים התכול, החוף, הצמחייה הירוקה עדים לקושי שלה לבחור בין היגיון לתשוקה, בין אהבה לכמיהה. זוהי עלילת הסרט הפיני "הציפייה" (The Wait) שמוקרן בימים אלו בפסטיבל הסרטים הבינ"ל בחיפה ומהווה עיבוד מודרני לרומן פיני קלאסי מאת יוהני אהו משנת 1896. לכבוד הקרנת הסרט ישבתי לשיחה עם הבמאי אקו לוהימייס והשחקנית הראשית אינקה קאלן, שכתבה עם הבמאי את התסריט.

זו הפעם ראשונה שלכם בישראל?

אקו: "הייתי פה מספר פעמים בירושלים ותל אביב, אבל מעולם לא הייתי בחיפה ולא כאורח של פסטיבל קולנוע. אני מאוד אוהב את ישראל ותמיד כיף להיות פה. חיפה היא עיר רגועה שנעים להיות בה, במיוחד בסוכות".

זה לא שכיח שבמאי ושחקנית כותבים תסריט יחד. איך הגעתם לזה?

אינקה: "רציתי לעבוד מזמן עם אקו. עבדנו מזמן על סדרת טלוויזיה פינית, אבל דיברנו על לעבוד שוב על משהו עמוק וגדול יותר. יצרתי איתו קשר והרעיון הבסיסי היה שהוא יביים ואני אשחק, אבל היינו צריכים למצוא סיפור. בשלב כלשהו דיברנו על הנובלה של יוהני אהו. היא עוררה בי הרבה השראה וחשבתי שהשאלות הבסיסיות על אהבה, אושר וכמיהה הן מאוד מרתקות, במיוחד מנקודת מבט של אישה בזמננו. חשבתי שזה מאוד מעניין שאישה שחיה בתקופה כזו מתלבטת עם עצמה באותן שאלות שאני יכולה להתלבט בעצמי גם".

מה השינויים שעשיתם בין הספר לסרט?

אינקה: "אני חושבת שזה סיפור עצמאי שנעשה בהשראת הספר. אף אחד מהדברים שקורה בסרט לא קורה בספר, לקחנו את זה הרבה יותר רחוק בכל מובן. אין גם סצנות מיניות שמתוארות בספר. זה מאוד שונה במובן הזה. מה שהרגשתי שקראתי את הספר זה את המתח המיני בין הדמויות שלא ממומש".

[*]

(הבמאי אקו לוהימייס והשחקנית אינקה קאלן. צילום: זיו עמר)

כיצד ניגשתם לצילום ושילוב הסצנות המיניות בסרט?

אינקה: "חשבתי שזה אחד הדברים הכי חשובים. אני חושבת שמיניות היא חלק טבעי מכל בן אדם וזה דבר יפה. רציתי להביא מיניות נשית, כי בדרך כלל לא רואים מין שלא מנקודת מבט גברית. היה לי ולשחקנים לצדי חיבור ותקשורת טובים וכך היה קל לצלם את הסצנות. בנוסף, מבחינתי חשוב שהייתה סיבה תסריטאית עבורן".

עבורי מרכז הסרט הוא הקונפליקט בין מה החברה אומרת לעשות לבין מה הלב אומר. כיצד את רואה את התמות המרכזיות שבו?

אינקה: "אני רואה את אלי כאדם שנאבק בעצמו. האם היא יכולה באמת להיות כנה עם עצמה ולהקשיב למה שהיא צריכה לעשות בכל רגע נתון? יש עדיין גבולות מסוג זה בחברה שלנו ואלו בדיוק הנושאים שרציתי לבחון. מה אם זה לא חייב להיות כך? אני רואה את הגבולות האלה שם כי אנחנו יצרנו אותם, הם לא באמת קיימים". האם הזדהית עם אלי?

אקו: "אני בהחלט יכולה להתייחס לצורך להיות בעלת אומץ לסמוך על עצמי ולהיות כנה עם אנשים אחרים ועם עצמי. אני יכולה להבין את המאבק הזה ובאותו זמן אני מוצאת אותה מאוד שונה ממני".

הפקת הסרט, שחוגג את יופי הטבע של הארכיפלג הפיני, נעשתה מתוך מחויבות רבה לאיכות הסביבה, במה שהפך אותו לסרט הראשון בהיסטוריה שכולל מאזן פחמן שלילי, תוך שימוש במערכות סולריות שעל האי לצורך הפקת אנרגיה, אוכל צמחוני על הסט ושימוש בבגדים ובאביזרים ממוחזרים.

מדוע החלטתם ליצור את הסרט באופן הזה?

אקו: "כמובן שעשיית סרטים היא לא גורם הזיהום מספר אחת בעולם, אבל אם אנחנו יכולים לעשות סרט בצורה כזו, למה לא? זה החלק הקטן שאנחנו יכולים לתרום. זה היה חשוב עבורנו. הרגשנו שאנחנו אחראים לסביבה הזו ולשמר את היופי הטבעי של המקום, לשמש כדוגמה".

אינקה: "גם חיינו על האי לאורך כל התקופה. יצרנו סביבה יפה ושקטה. זה גרם לתחושה מאוד מיוחדת שעזרה לצלם את הסרט באופן רגיש ומודע יותר".

מהן התגובות שקיבלתם על הסרט מהקהל בעולם?

אינקה: "הפידבק מהקהל הוא הדבר החשוב ביותר עבורי. קיבלתי תגובות רבות של הזדהות מאנשים, בעיקר נשים בגילאים שונים. זה מותיר אותי חסרת מילים לראות את האפקט שזה מותיר על אנשים. יש צופים גם שכלל לא אוהבים את זה כי זה נושא קשה שמעלה את האמונות שלך על אהבה, מיניות, שמחה, ציפיות, אי נאמנות, החיים עצמם – במובן מסוים קשה לך להחביא את העימות עם עצמך".

האם תרצו לעבוד ביחד על סרט נוסף?

אקו: "אני בטוח שאנחנו רוצים להמשיך לעבוד ביחד, אבל אני לא יודע בדיוק מה יהיה הפרויקט".

אינקה: "אני מאמינה שהכל מגיע באופן טבעי, כמו הסרט הזה. זה נראה התזמון המתאים ותוך שנה מכתיבת התסריט כבר סיימנו את העריכה. אז אני בטוחה שהפרויקט הבא פשוט יתחיל לקרות כשהזמן יהיה נכון".

הקרנה נוספת: יום ראשון 16.10 בשעה 15:00 באולם רפפורט.

כל ההקרנות באתר הפסטיבל, לכל הכתבות מפסטיבל חיפה >> לחצו כאן