המאבק הגאה הוא ארוך, אנחנו כאן בזכות מה שהדור ההוא עבר

"אהבה זו אהבה וזה לא משנה את מי אתה אוהב. יש משהו עוצמתי בלהציג דור שלא יכול היה לחוות את האהבה הזו באופן פומבי, אבל עדיין היה מסור ואכפתי מספיק בשביל להילחם במאבק הזה", מספרת הבמאית הגאורגית אלין נוואראני שבסרטה השני באורך מלא, שיוצג בשבוע הבא בפסטיבל הבינ"ל לקולנוע גאה, בוחרת בצעד אמיץ להתמקד בקבוצה שלא מיוצגת מספיק בקולנוע ובחברה – חברי קהילת הלהט"ב המבוגרים.

העלילה מתרחשת בכפר דייגים ששוכן ליד הים. קבוצה של אנשים שבטוחים שמכירים אחד את השני עוברים אירוע שישנה את כל מה שהם חשבו. אחד התושבים נמצא תלוי בביתו וכעת נכדתו צריכה לארגן את הלווייתו. בזמן החקירות סביב הטרגדיה, מתגלה רשת של סודות ושקרים הנוגעים לחיי האהבה האסורים של שניים מתושבי הכפר המבוגרים – אמנון ואליקו.

במהלך נועז לבמאית שמגיעה מארץ שמרנית כמו גיאורגיה, נוואראני קוראת תיגר על הכנסייה וההשלכות הנוראיות של מעשיה כלפי הקהילה הלהט"בית בזמן שהיא חולקת כבוד למאבק של דור שלא מדברים עליו מספיק, דור שלחם על מנת שהדור הצעיר יותר יוכל ליהנות מפירות המאבק למען זכויות. "יש פה חיבור בין דורי שצריך לתת לו מקום, בסופו של דבר אנחנו כאן בגלל וגם בזכות מה שהדור ההוא עבר. המאבק הגאה הוא בן הרבה מאוד שנים".

[*]

את התסריט בנתה נוואראני יחד עם אחיה כסיפור אהבה אבל גם סיפור מסתורין. "ידענו שאנחנו רוצים ליצור סיפור סביב אמנון ואליקו. סיפור האהבה היה המקור, כתבנו על מה שהיה להם ועל מה שהם נאלצו להסתיר", היא מספרת. אך החלק המשמעותי ביותר הגיע כאשר החליטו לחקור את דמותו של אמנון: "רצינו לזרום עם ההרגשה שלנו, חקרנו אותו לעומק כדי להבין איך הוא הרגיש מבפנים ואני חושבת שגם משם הגיע הרבה מאוד מסתורין".

הסיפור מתרחש כולו בעיירת חוף קטנה בגיאורגיה ודוגם סוגים שונים של אנשים שקיימים באוכלוסייה. נוואראני מספרת שההשראה הגיעה מהחיים האישיים שלה וכשכתבה את התסריט עם אחיה, היא נמשכה אל אותם הסיפורים באופן טבעי. "כל הסרטים שלי הם כאלה" היא מסבירה, "הם תמיד הולכים לכיוון ה'לא נגיש לציבור הרחב' כי מניחים שאף אחד לא רוצה לשמוע אותם. זה התחיל כדרמה חברתית אבל בסופו של דבר זה הפך למיזוג של דברים, סיפורים שקרו בגיאורגיה, אבל בעיקר סיפורים שחוויתי כאדם קווירי".

גם בחלק הוויזואלי של הסרט יש קסם מסוים, המיקום בכפר המבודד נראה לעתים כתפאורה המושלמת לסיפור שכזה, אבל אלו שבילו בעבר על סטים של צילומים יוכלו מיד להצביע על הקשיים שבצילומים בלוקיישן שאי אפשר לשלוט בו באופן מלאכותי. "כשהתסריט היה מוכן כבר ידעתי איפה אני רוצה לצלם, הפלטה של הצבעים הייתה מלנכולית ומושלמת", היא מתארת. "חיפשתי מקום שיש לו מה לומר לנו".

אני מניחה שזה הקשה על כמות הטייקים שניתן לעשות?

"השתמשנו בעיקר באור טבעי. היינו ליד הים וזה היה קשה כי השמש זזה הרבה ובמיקום כזה זה מורגש ואפילו קריטי. בכל 10 דקות היה לנו צל במקום אחר, אז היינו חייבים להצליח לצלם בכמה שפחות טייקים. אבל בסופו של דבר לא יכולנו לבחור במקום אחר כי רצינו להדגים את הריחוק שלנו מהדמויות ושלהן מעצמן ואיזה מקום טוב יותר מאשר הים הפתוח?".

הרצון לבנות מרחב לא עצר רק בוויזואליה, נוואראני השתמשה גם בסאונד קפדני על מנת להרחיב את העולם הזה. "זה אחד מהדברים הכי מרתקים בעיניי בסרט. כבר כשאני בוחרת את הלוקיישן אני משתדלת להקשיב ולבחון איך הוא משתלב עם הסאונד שכבר יש לי בתוך הראש", היא מפרטת. "בניתי עם המלחין פיליפה צ׳ומפי פסקול שונה שמתאים לכל אחת מהדמויות וזה נתן להן עוד זווית באישיות. אתה בונה עולם שהקסם שלו זה הסאונד".

כשמסתכלים על הסרט מנקודת מבט פוליטית, קשה שלא לשים לב לביקורת הקשה שהוא מעביר על הדת הנוצרית והכנסייה - זוג אוהבים שנאלץ להסתיר את זהותו ואחד מהם מחליט לשים קץ לחייו בגלל איסורים של הדת בנושא. "אני נגד הכנסייה באופן מסוים, נגד איך שהם פועלים ונגד החוקים שיש להם בנוגע לחברה. אם זה עבר בסרט, אני שמחה", היא אומרת ומוסיפה: "אני תמיד משתדלת לעשות את זה. אני לא רואה סיבה ליצור ולעבוד על פרויקט גדול כמו סרט מבלי שיהיה לו מסר, מבלי שהוא ייצא נגד עוולות של ממסדים גדולים. אקטיביזם בסרטים זו הדרך שלי להשמיע את הקול לגבי מה שאני מאמינה בו".

[*]

נכון להיום בגיאורגיה אין זכויות מלאות לקהילה הגאה וחברי הקהילה נאלצים להתמודד עם אתגרים משפטיים. יחד עם זאת, ביחס לשאר המדינות הפוסט-סובייטיות היחס של המדינה לקהילה מתקדם באופן יחסי - ישנם חוקים האוסרים על אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית, פעילות מינית גאה חוקית במדינה מאז שנת 2000 והחוק רואה בפשעים שבוצעו על רקע נטייה מינית כגורם מחמיר בהעמדה לדין. עם זאת, לאור מעמדה הגבוה של הכנסייה והנצרות בחברה הגיאורגית, חברי הקהילה מוצאים את עצמם כמטרות וקורבנות של התעללות ואלימות מכל הסוגים וגורמים נוצרים אורתודוקסים במדינה אף מעודדים אלימות נגד להט"ב באופן פעיל.

"אם לפני 15 שנה היו מקומות בודדים שיכלת להכיר בהם חברים אחרים מהקהילה וגם זה היה בחשאי, היום זה כבר נושא יותר מדובר ומקובל", מספרת הבמאית הגאורגית. "כשהייתי בת 17 אני חושבת שאם הייתה לי קהילה זה היה עוזר, עכשיו לבני נוער יש הרבה יותר גישה לכך. אולי יש יותר אלימות, אבל יש גם יותר אנשים שיכולים להחזיק ידיים ולהילחם יחד".

איך היו התגובות במדינה לסרט?

"אנחנו מתכננים לעשות פה הקרנות בקרוב בבתי קולנוע שונים. אני לא חושבת שזה סרט שהקהל הגיאורגי ישתגע עליו. מצד אחד כולם יכולים למצוא את עצמם בסרט הזה, אבל אני לא יודעת איך יקבלו את זה כאן. לסרטים יש את הכוח לשנות חשיבה כי אתה לבד עם הסרט, אז אתה יכול להיכנס לשיח עם עצמך".

יש לך מסר לקהל הישראלי שעומד לצפות בסרט הזה?

"אני מקווה ומייחלת שכל מי שיצפה בסרט הזה יגיע אליו עם ראש פתוח ורצון לחשוב. לראות משהו שלא בהכרח נראה את נקודת החיבור שלנו אליו בהתחלה, אבל כן נוכל ללמוד ממנו".

הסרט "חול רטוב" יוקרן במסגרת פסטיבל הקולנוע הגאה ביום שני ה-31 באוקטובר בסינמטק תל אביב וביום חמישי 3.11 בסינמטק הרצליה. לכל סרטי הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה ולהזמנת כרטיסים לחצו כאן. לכל הכתבות מפסטיבל הקולנוע הגאה לחצו כאן