Seret מהעבר: 80 שנה לקזבלנקה

אולפני האחים וורנר בשנת 1942 היו בית לצילומי אחת הקלאסיקות הגדולות בתולדות הקולנוע ואיש לא חשד בדבר. עם כוכבים כמו המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן באור הזרקורים אף אחד לא חשב שייצא, זבלון אבל איש לא יכול היה לחזות את הקאלט והאגדה ש"קזבלנקה" עתידה להיות. מבחינת כל המעורבים זה היה רק עוד סרט מיני רבים, כזה שעד לצילומי הסצנה האחרונה לא הכוכבים, לא הבמאי ואפילו לא התסריטאים ידעו כיצד הוא יסתיים. שמונים שנה לאחר מכן, אינספור ציטוטים, מחוות ופארודיות מוכיחות שככל הנראה, הדברים הגדולים ביותר באמת קורים בלי כוונה.

התסריט שעתיד להפוך ל"קזבלנקה" החל את חייו בתור מחזה שנכתב בשנת 1940 ע"י מורה לאנגלית בשם מורי ברנט וג'ואן אליסון בעקבות טיול באירופה הנאצית. המחזה "כולם באים למועדון של ריק" (Everybody comes to Rick's) לא זכה להפקה בימתית בזמנו, אך משך את תשומת ליבם של אולפני האחים וורנר שקנו את הזכויות בינואר 1942. צילומים החלו במאי של אותה השנה והסתיימו באוגוסט, בנובמבר הסרט כבר היה מוכן למסכי הקולנוע.

"קזבלנקה" מתאר משולש אהבה שצידו האחד אמריקאי, ריק בליין (המפרי בוגרט) הוא בעל המועדון 'קפה אמריקן' יעד פופולרי לזרים במרוקו. השנה היא 1941 ובאירופה משתוללת מלחמה שעוקרת אנשים מבתיהם בתקווה להגיע לחוף המבטחים של אמריקה, אך ללא מסמכים מתאימים רבים נתקעים באמצע בקזבלנקה. הטרגדיה האנושית לא מטרידה את ריק הציניקן שדוגל במדיניות של כל אדם לעצמו.

הסדק הראשון בשריון מגיע בדמותה של אהבה מהעבר ("מכל מאורות הג'ין בכל העולם, היא הייתה חייבת להיכנס דווקא לזו שלי"), אילזה לונד, בגילומה של אינגריד ברגמן היפהפייה, ובבעלה לוחם החופש ויקטור לאזלו (פאול הנרייד). השניים מנסים אף הם לצאת ממרוקו ופונים לריק לעזרה, אך בעוד יש ביכולתו לסייע לא בטוח שהוא רוצה. עזרה למנהיג המרד פירושה איבוד האישה שהוא אוהב בשנית, אך בחירה באהבה פירושה סיוע לאויב במלחמה שעתידה לשנות את פני העולם כולו.

ארבעה כותבים שונים אחראיים על התוצאה הסופית ובראשם התאומים ג'וליוס ופיליפ אפשטיין. האוורד קוך המציא את קונספט ההקרבה שעובר כחוט השני בסרט וקייסי רובינסון, שלא זכה לקרדיט על עבודתו, כתב את סיפור האהבה. רק המחצית הראשונה של התסריט הייתה מוכנה בזמן לצילומים - מה שהכריח את הצוות לצלם את הסרט על פי הסדר, באופן יוצא דופן. כיוון שלא היה סוף לסיפור, איש לא ידע מה הדמויות אמורות בדיוק לעשות או איך להתייחס אחת לשנייה, התסריט שונה והומצא תוך כדי הצילומים. ברגמן במיוחד מצאה את עצמה במצב בעייתי, כשלא היה לה מושג את מי מבין שני הגברים שלצידה היא אמורה לאהוב יותר. בדיעבד הכל היה לטובה, הקהל במתח לגלות עם מי מבין השניים אילזה תישאר כי הדמויות בסרט לא יודעות. הבלבול שלהן מודגש עוד יותר כי לשחקנים עצמם באמת לא היה מושג מה יקרה.

בסוף נבחנה האפשרות שלאזלו ייהרג בשדה התעופה בסצנה האחרונה, כך שאילזה תוכל להישאר עם ריק. הוא היה חייב למות כיוון שקוד ההפקה של הסרטים באותו הזמן אסר במפורש להראות אישה נשואה עוזבת את בעלה לטובת גבר אחר. הכל היה מוכן לצילום שני סופים שמביניהם יוכלו לבחור אך לאחר צילום האפשרות הראשונה, שנותרה בסרט, לא היה צורך לצלם את השנייה. במאי הסרט, מייקל קורטיז תיאר זאת "כשהשורות נכונות, הסצנה חלקה כמו חמאה" וכך היה.

ההקרבה של ריק, ויתור על אהובתו לטובת הכלל ("לא צריך הרבה כדי לראות שהבעיות של שלושה אנשים קטנים לא משתוות לערמה של שעועית בעולם הזה"), לא רק חושפת את אופיו האידיאליסטי האמיתי אלא גם מסכמת את המסר החבוי בסרט, קריאה לקרב. הסיפור של "קזבלנקה" ממוקם בכוונה בשנת 1941 שלפני פרל הרבור כשארה"ב, כמו ריק עצמו, עדיין לא החליטה האם להיכנס למלחמה באירופה ("הם בטח ישנים בניו יורק. הם בטח ישנים בכל רחבי אמריקה"). הסרט לא רק מטיף לעשיית הדבר הנכון עבור כולם, אלא גם מרמז מי יהיה הצד המנצח כשבשטח התוצאה הייתה עדיין רחוקה מלהיות ברורה.

הסצנה המפורסמת בה הקהל במועדון מטביע את קולות הנאצים בשירה נרגשת של ההמנון הצרפתי טומנת בחובה הרבה יותר מחוויה קולנועית. רק שלושה מחברי הקאסט הנרחב של "קזבלנקה" נולדו בארה"ב - בוגרט, דולי וילסון הלא הוא נגן הפסנתר סאם ("נגן את זה סאם") וג'וי פייג' ששיחקה פליטה בולגרייה לה ריק עוזר. כל שאר חברי הקאסט היו שחקנים זרים, פליטים ומהגרים וכך גם הניצבים במועדון. קונרד ווייט ששיחק את הקצין הנאצי היה במציאות פליט גרמני שברח מאימת הנאצים עם אשתו היהודייה. איבון, האישה אותה ריק זונח בתחילת הסרט, הייתה במציאות מדלין לבו, פליטה צרפתייה שנמלטה מצרפת הכבושה. הדמעות בעיניה בסוף שירת ההמנון הצרפתי כשהיא זועקת בצרפתית "תחי צרפת! תחי המהפכה!" היו אמיתיות.

"קזבלנקה" יצא באופן רשמי לבתי הקולנוע ב-23 לינואר 1943 אך בפועל הוצג לראשונה ב-26 בנובמבר 1942 בקולנוע הוליווד בניו יורק כחלק מניסיון לעורר עניין על רקע כיבושה של קזבלנקה ע"י כוחות בעלות הברית. הסרט זכה לביקורות טובות ובמספר פרסים, כולל 3 פרסי אוסקר עבור התסריט, הבימוי והסרט הטוב של השנה. הצלחה לכל הדעות אך לא מטורפת, בוודאי לא יותר מסרטים אחרים שיצאו באותה התקופה או לפני ונשכחו לחלוטין.

אם בוחנים כל אלמנט ב"קזבלנקה" בנפרד קשה להבין איך הוא הפך לאגדה קולנועית. כל חלק עשוי בצורה טובה מאוד החל מהתאורה, התלבושות ופס הקול ועד לבימוי, התסריט וכמובן המשחק אבל יש סרטים שעושים זאת טוב באותה המידה ואף יותר. עם זאת קשה למצוא סרטים שעושים הכל ברמה גבוהה בו זמנית.

במובנים רבים "קזבלנקה" הוא ארכיון של קלישאות הוליוודיות, אך בעוד קלישאה אחת או שתיים גורמות לגלגול עיניים אוסף שלם בורא עולם משלו. מעין סיפור אגדה הוליוודי מלאכותי לחלוטין, מלודרמטי לפרקים ולא תמיד הגיוני, אבל עם רגש ואמירה שרלוונטית היום כפי שהייתה אז. זהו אחד מסיפורי האהבה הגדולים בתולדות הקולנוע שבו הזוג המאוהב לא נשאר יחד כי זה הדבר הנכון והאצילי לעשות. הצופה נותר לא עם טעם מר בפה, אלא עם תקווה לעתיד בו האהבה תוכל לנצח ועד אז "תמיד תהיה לנו פריז".