סקירות דוקאביב: הטירה, ליטל ריצ'רד: אני הכל ופורנומלנכוליה

הטירה

היה הייתה פעם, בחורה בשם יוסטינה. בצעירותה הובאה לשרת את גבירת האחוזה באזור הפמפאס בארגנטינה. מות האדונית הוביל לכך שיוסטינה יורשת את המבנה. אולם מה שהיה אמור להיות סוף מהאגדות בשביל הילידה, מתברר כבעיה חדשה. על אף גודל הטירה ומיקומה ביער, בפנים החדרים מתפוררים,וליוסטינה אין כסף לשפץ. בסרט "הטירה" הבמאי מרטין בנשימול שואב את הצופים אל תוך האגדה, תודות לצילום עוצר נשימה ומיזנסצנה קפדנית.

עם זאת, אין לסרט מבנה דרמטי/רגשי שדרכו יוכלו הצופים להתחבר אל יוסטינה ובתה. בעיית השיפוץ מוזכרת בעשרים דקות הראשונות, לאחר מכן מונחת בצד בכדי להתמקד באפיזודות שונות מחיי היום-יום של האם והבת. הסרט תופס תאוצה לקראת סופו, כאשר מתגלה המהות האמיתית של הפרויקט. "הטירה" הינו שיר הלל לאהבות שבחיינו. כפי שאומר אחד האיכרים: "החיה אינה יכולה להסתדר לבדה בטבע". אם היה מדובר בפרויקט קצר זה יכול היה להיות סרט נעים לצפייה, אך בשל אורכו זו רחוקה מלהיות יצירה מרתקת. (אור פז)

ליטל ריצ'רד: אני הכל

ליטל ריצ'רד שהלך לעולמו לפני 3 שנים היה אחד מחלוצי הרוק'נרול האמריקאי בשנות ה-50 ומוכר לרבים תודות לאחד מלהיטיו הגדולים, "Tutti Frutti", שהיה גם חלק מפסקול "אסקימו לימון". לסרט נכנסתי אל תוך האולם בידיעה כי אכיר לעומק את אחד מהמוזיקאים הגדולים בדורו. על אף שבקשתי התממשה , כן יצאתי מעט מסויג. מדובר בסרט אינפורמטיבי (לאלו שאינם מעריצים אדוקים), הנשען על נוסחה/תבנית ידועה של סרטי דוקו על מוזיקאים. הדבר מצער לאור העובדה שחיי ריצ'רד היו הכול חוץ מנוסחתיים ו/או צפויים. ישנם סצנות שקיוויתי כי הבמאית, ליסה קורטוז, תוכל להרחיב עליהן יותר. למשל: התקופה שבה ריצ'רד מחליט כי נטיותיו המיניות הן לא יותר מאשר מחלה שניתן להירפא ממנה.

הדרך היחידה שבה מבדילה קורטוז את סרטה משאר סרטים בז'אנר הדוקו-מוזיקלי הינו המוטיב של אבק כוכבים המפוזר בין קטעי הארכיון לסצנות אחרות. מצד אחד זה נשמע מעניין, מוטיב המסמל את מגע הקסם שהיה לריצ'רד, ואת ייחודיותו בקרב שאר הזמרים. מצד שני, זה לעיתים בולט וצורם לעין, כלומר, אפקט זול וגימיק שאינו משתלב כראוי כחלק מהקטעים המוצגים בסרט. למעריצי הזמר זהו ללא ספק מכתב אהבה. יצירה השואפת להיות חביבת הקהל, אך אינה מצליחה לבלוט מהיותה צפויה. (אור פז)

פורנומלנכוליה

לוקח זמן להתחבר ל"פורנומלנכוליה", רק צריכים להגיע עם הציפיות הנכונות. על אף שאין לו מבנה קוהרנטי, הסרט הינו מעשיה קולנועית מרשימה, כזאת שמעוררת מחשבה. הבמאי מנואל אברמוביץ' עוסק בלאלו סנטוס, כוכב בתעשיית המין, שמלוהק לתפקיד אמיליאנו זפאטה (אחת מהדמויות המובילות במהפכה המקסיקנית) בסרט פורנו. אך כפי שמראה אברמוביץ', קיים הבדל דק בין מה שמציג הכוכב לתחושותיו הפנימיות. הסרט נפתח עם סנטוס ברחוב, המתחיל לפרוץ בבכי לעיני העוברים ושבים.

הפיצ'ר פורץ גבולות רבים - לא רק בין תחושותיו הפנימיות והאישיות של סנטוס, אלא בנושאים נוספים כמו מציאות ודמיון. הסרט מצליח לגרום לצופים לפקפק במה שרואים, דוגמת אירוע שבו סנטוס נשבר רגשית על הסט, ולא מסוגל להמשיך עם הסצנה. לעיתים מצליח סנטוס לעורר תחושת הזדהות והבנה, אך המסר שחותר אברמוביץ' הוא שעובדי פורנו אנושיים ובעלי רגשות ומושפעים מעבודתם עמוקות. לכך אין חידוש לאור כתבות ועדויות של אנשים מהתעשייה שנשמעו בעבר.

היבט נוסף שמעלה היצירה ואינו מחדש בהרבה הינו הגבול בין המיניות לאינטימיות והאופן שבו תעשיית המין הינה קרה ומנותקת רגשית. הסרט נותן לצופים הצצה אל תוך הסמארטפון והרשתות החברתיות של סנטוס, התחושות שעוברים הצופים הן אי-נעימות ועצבות. כך גם התגובות שנשלחות למעריציו והפוסטים שעולים ברשתות החברתיות, נהפכים למתכונת רובוטית ומכנית. זו יצירה מאתגרת, ולעיתים מסקרנת, המציגה מבט חסר מתפשר אל עבר תעשיית המין. (אור פז)

לכל הסרטים ולהזמנת כרטיסים היכנסו לאתר פסטיבל דוקאביב. להמלצות נוספות מהפסטיבל - לחצו כאן