פסטיבל קאן: הסרטים החדשים של סורנטינו, שון בייקר והבת של מסטרויאני

פסטיבל קאן נכנס לשליש האחרון שלו, מזג האוויר משתנה מחמסין לגשם ושוק הסרטים בפסטיבל כמעט ונגמר. אני מתחיל את יומי השמיני בפסטיבל בשלישיית סרטים ברצף: הסרט הראשון ״מרצ׳לו מיו״ מצטרף לרשימת הסרטים הגרועים בפסטיבל ומספר על בתו של הכוכב האיטלקי מרצ׳לו מסטרויאני, קירה, שלפתע נחה עליה הרוח והיא מתחילה להתנהג ולהתלבש כבו אביה המנוח.

מסטרויאני מגלמת את עצמה וגם אמה בחיים קתרין דנב מגלמת את אמא שלה שלא מבינה מה נפל על הבת שלה. הסרט משופע בחידוש סצנות מופת מסרטיו של מסטרויאני כמו סצנת המזרקה ב״שמונה וחצי״, הבעיה היא שהתסריט אולי נראה על פניו כרעיון מעניין אבל הבמאי הצרפתי כריסטוף הונורה מתבלבל והתוצאה משעממת ומביכה.

למזלי, הסרט השני שלי להיום״ אנורה״ די מציל את המצב. הבמאי שון בייקר ("פרויקט פלורידה", "טיל אדום") ממשיך להתעסק בווייט טראש של אמריקה והפעם בנערת ליווי שיוצאת עם בן של מאפיונר רוסי. הוא מציע לה נישואים, הם מתחתנים בווגאס ומשפחתו של הבחורצ׳יק משתגעת ויוצאת לנקום. התסריט שנון וחד ואת ההצגה גונב השחקן הרוסי יורי בוריסוב (הזכור מ״תא מספר 6״) בתפקיד גנגסטר גמלוני ורגשן. אני כמעט נפלתי מהכיסא מרוב צחוק ובינתיים ״אנורה״ הוא הסרט הכי כיפי שצפיתי בו בפסטיבל. אני חותם את הסרטים להיום בסרטו החדש של סורנטינו ״פרתנופה״ על בחורה איטלקיה בנאפולי ועל משפחתה. הצילומים נהדרים כרגיל אצל סורנטינו והמשחק טוב אבל הסרט ארוך מדי ומאבד מיקוד. זהו סרט ראוי ואשמח לצפות בו שוב לכשיגיע לארץ.

ביומי התשיעי בפסטיבל אני צופה בסרט הפורטוגלי ״גרנד טור״, סרט אמנותי בשחור-לבן על מסע של גבר ואישה באסיה האקזוטית לפני יותר ממאה שנה. הסרט ארוך ואיטי ואני בקושי צולח אותו. אני ממהר לראיון עם במאית וכוכבי הסרט הצרפתי "ניקי", המוקרן במסגרת ״מבט מסוים״ ומספר על אמנית יוצאת דופן שסבלה מהתעללות מינית ויצרה פסלים מיוחדים.

זה בדיוק הזמן לעלות על הטוקסידו ולצאת לשטיח האדום לפרמיירה הנוצצת של הסרט הברזילאי ״מלון דסטינו״, סרט קודר ומאוד מיני (על גבול הפורנו הרך) על מלון מפוקפק בלב אזור פשיעה בברזיל. השחקנים עירומים רוב הסרט ומקיימים יחסי מין והעלילה עובדת רק לפעמים. אחרי הסרט הרגשתי צורך עז להתקלח.