חדשות קולנוע וסרטים

"העבר יכול להיות מאכזב והרבה פחות קסום ממה שאנחנו חושבים"

29/5/2026

שלח לחבר+ הוסף תגובה

שלושים בני משפחה רחוקים, שאינם מכירים זה את זו, מגלים ביום בהיר אחד שהם עומדים לרשת בית בנורמנדי שהיה נטוש במשך שנים. כך מתחילה עלילת הסרט "צבעי הזמן" שהציג בפסטיבל קאן הקודם. רון פוגל פגש 3 משחקני הסרט הצרפתי לריאיון על פריז, אימפרסיוניזם והווה מול עבר

הבמאי הצרפתי סדריק קלאפיש, שהוא יליד פריז וחלק גדול מסרטיו מתרחשים בה, לוקח את הצופה בסרטו החדש "צבעי הזמן" למסע בזמן בין פריז של ימינו לצרפת של אז, בשיא תקופת הציור האימפרסיוניסטי והצעדים הראשונים של אומנות הצילום והקולנוע. הוא עושה זאת עם אנסמבל שחקנים מרשים, נופים עוצרי נשימה של צרפת אז והיום וסיפור על משפחה, על זיכרון ועל היכולת של העבר לשנות את העתיד.

שלושים בני משפחה רחוקים, שאינם מכירים זה את זה, מגלים ביום בהיר אחד שהם עומדים לרשת בית בנורמנדי שהיה נטוש במשך שנים. כשארבעה מהם, שלא היו יכולים להיות שונים יותר זה מזה, מתנדבים לנסוע לראות את מצב הבית הנטוש לקראת מכירתו, הם מוצאים אוצרות שנשכחו מאחור - תמונות, ציורים ומכתבים שיחשפו את קורות חייה של אדל, האישה שהורישה להם את הבית. דרכם, הם ייחשפו לסיפור חייה יוצא הדופן של אישה צעירה שעזבה את הבית על מנת לחפש את אמה ומצאה את עצמה במרכז עולם האומנות התוסס של פריז בסוף המאה ה-19.

קלאפיש, שהוא מספר סיפורים בחסד עליון, טווה במקביל שתי עלילות האחת בהווה והאחת בעבר כשהחוט המקשר היא העיר פריז. מעבר להנאה שבצפייה בהתפתחות העיר לפני מאה שנה ויותר חושף הבמאי את הצופה לתנועה האימפרסיוניסטית ששמה נגזר מציור של קלוד מונה. האימפרסיוניסטים, שהונהגו על ידי מונה, רנואר, סיסלי ופיסארו, התמקדו ביצירותיהם בהתייחסות לאור ולתנועה וציירו בעיקר תחת כיפת השמיים, מה שמאפשר לבמאי לנדוד בין מקומות שונים בבירת צרפת ולהציג אותה הופכת מעיר מנומנמת לכרך הגדול שהיא היום.

הסרט הוצג מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן וכהרגלו של קלאפיש כולל קאסט מפואר של שחקנים צרפתים ותיקים וחדשים וביניהם סוזן לינדון וססיל דה פראנס. ביום די סגרירי עם רוח חזקה פגשתי בקאן שלושה שחקנים מוכשרים מהקאסט לשיחה על פריז, אימפרסיוניזם והווה מול עבר. ג'וליה פיאטון היא שחקנית סופר מוכשרת ובתה של השחקנית שרלוט דה טורקהיים. היא מגלמת בסרט את סלין, אחת מאותם ארבעה בני דודים שזוכה בירושת הבית בנורמנדי שם גרה בעבר גיבורת הסרט. אברהם וואפלר הצעיר הוא בנה של השחקנית הידועה ולרי בנגוגו. בסרט הוא מגלם את אחד מאותם יורשים בהווה ואת קלוד מונה בסוף המאה ה-19. וינסנט מקין מגלם את אחד מהיורשים.

מה דעתכם על הסרט - האם הוא בעיקר שיר הלל לפריז לאומנות ואולי בכלל סיפור מתח?

אברהם: "אלו כל הדברים ביחד. הסרט אפשר לי לבחון את דמותי בהווה וגם את דמותי בעבר בתור קלוד מונה. זה מאפשר לחשוב על הדמות שלך בפרספקטיבה של זמן ולא רק של מקום. בעיניי מדובר ביצירת אומנות עם הדגש על המילה אומנות. הסרט הוא דרך נהדרת לנסות להבין מה מניע אומנים ואיך האימפרסיוניסטים בעצם יצרו את עבודותיהם בפריז שהייתה אז הרבה יותר ירוקה ופחות אורבנית מהיום". אתם קאסט מאוד גדול בסרט. איך היה לעבוד ביחד עם כל כך הרבה שחקנים והאם היה מקום לאלתור?

ג'וליה: "סדריק הוא במאי שמאוד בטוח בעצמו ויודע מה הוא רוצה ולכן אין אצלו כמעט מקום לסטות מהטקסט המקורי. בעיניי זו חוויה של לחצות כביש מהיר. זה מסוכן אבל אתה יודע שהמבוגר האחראי יחזיק לך ביד ויידע לחצות איתך את הכביש בבטחה. מדי פעם הוא אפשר לנו לשנות במעט את הטקסט או את האינטראקציה בינינו ולפעמים צילמנו כמה חלופות לסצנה ואז סדריק היה מחליט מה הכי טוב והכי מקדם את הסיפור בעיניו. במיוחד זה קרה בסצנות של פריז של פעם. לסדריק כפריזאי היה מאוד חשוב להציג את העיר מזווית פחות מוכרת ולהראות יופי שלה שלטעמי עדיין לא נראה בקולנוע. עיר מתפתחת רגע לפני שהיא הופכת לפריז שכולנו מכירים".

כולנו מכירים את מונה ואת שאר חברי תנועת האימפרסיוניסטים. האם ביצעתם כשחקנים תחקיר לגבי אותם אומנים והאם הסיפור מבוסס על דברים שקרו במציאות?

ג'וליה: "לפי מה שסדריק הסביר לנו הסרט מבוסס על הרבה סיפורים שחלקם הגדול אכן התרחשו במציאות.אני אישית התבססתי על מה שהכרתי לגבי האימפרסיוניסטים".

אברהם: "אני ניסיתי ולהביא למסך את מונה הצעיר. קראתי עליו לא מעט, אבל לא מצאתי הרבה על תחילת דרכו ואת זה ניסיתי להביא מעצמי לסרט".

האם אכן רוב הסצנות צולמו בפריז?והאם הציורים שאנחנו רואים בסרט הם אכן אותן יצירות מופת שציירו האימפרסיוניסטים?

וינסנט: "את רוב הציורים בסרט יצרה ציירת צרפתי בשם קליברטה. היא יצרה העתקים די מדויקים של כל היצירות הידועות שאנו רואים בסרט. בסוף הצילומים מי שרצה לקח הביתה את היצירות שלה. מי יודע אולי בעתיד הן יהיו שוות הרבה (צוחק). רוב הסצנות צולמו און לוקיישן. הבית בנורמנדי הוא בית אמיתי שאכן נמצא שם. מחלקת הארט כמעט ולא שיפצה את הבית וכשהתחלנו לצלם שם בהחלט הייתה לנו הרגשה שאנחנו חוזרים אחורה לסוף המאה ה-19. בפריז צילמנו כמעט הכל במקומות שקיימים כולל במוזיאון ובכלל סדריק השתדל בשביל האותנטיות שלא להקים כמעט סטים ושכל הזמן נחוש את פריז של פעם. בעיניי פריז היא עוד שחקן בסרט והמהות שלה כעיר של אומנות ועיר של הזדמנויות מאוד נוכחת בו. זו העיר הכי יפה בעולם ולא פלא שסדריק חוזר אליה בהרבה מסרטיו".

בישראל נושא חיפוש הקרובים ויצירת עצי משפחה מאוד פופולרי, איך זה בצרפת?

ג'וליה: "אצלנו בצרפת הנושא פחות מאורגן, אבל בשנים האחרונות הוא צובר תאוצה ויותר ויותר אנשים רוצים ללמוד על השורשים שלהם. בעיניי צריך ללמוד מהעבר כדי לא לעשות את אותן שגיאות בהווה ובעתיד. הזיכרון הוא דבר חמקמק ולא ברור ולכן חשוב ללמוד את ההיסטוריה ולהבין מה באמת קרה ולא להסתמך על אגדות ומיתוסים, גם אם העבר יכול להיות מאכזב והרבה פחות קסום ממה שאנחנו חושבים עליו".

וינסנט, תוכל לספר קצת על הסצנה שבה מעורבות לא מעט דבורים? איך זה היה לגלם כוורן?

"זו הייתה סצנה יחסית קלה. מאוד חששתי לפני להיעקץ אבל הייתי עם מיגון מתאים והיה על הסרט מאמן דבורים ולכן לי לא הייתה שום בעיה. מאז הסרט התחלתי יותר להעריך דבורים ואני אפילו קונה הרבה יותר דבש מפעם".

בסרט יש התנגשות בין גישה של פיתוח - להקים מרכז קניות - לעומת הרצון של לשמור על הטבע ולהקים פארק. מה דעתכם בנושא?

אברהם: "סבא שלי שגר בפריז הבית שלו היה ליד שדה רחב. בימינו ולאור ההתפתחות העירונית המואצת יש לדעתי חובה לשמור על מה שנקרא 'ריאות ירוקות' בתוך המרחב האורבני. בפריז יש הרבה מאוד גנים גדולים, מה שמאפשר לשמר את הקסם ואת מה שהיה בעבר כשלא היו גורדי שחקים ובנייה צפופה".

« לידיעה הקודמת | לידיעה הבאה »

רון פוגל - לעמוד הפרופיל | ביקורות / כתבות נוספות

תגובותהוסף תגובה

אין תגובות לכתבה.

לחצו כאן להיות הראשונים לפרסם תגובה לכתבה זו !