חגיגה מוסיקלית בסינמטקים

רוצים לראות את ג'ין קלי שר בגשם? או את ג'ודי גארלנד מפזזת בדרך לסיינט לואיס? ובכן, החודש ניתנת לכם הזדמנות נדירה ומיוחדת לצפות ב- 11 מהמיוסיקלס הגדולים של כל הזמנים במחווה מיוחדת שעורכים הסינמטקים לזאנר שזוכה בשנים האחרונות לתחייה מחודשת.החל מה - 6 למאי ועד ה - 24 לחודש מאי יוצגו בסינמטקים של ת"א, ירושלים וחיפה 11 מיוסיקלס קלאסיים מהוליווד בעותקים חדשים ומשופצים (להוציא עותק נוסף של "ספינת השעשועים" מהארכיון). יש לציין שהעותקים לא קיימים בארכיוני המפיצים מזה עשרות שנים ועל כן, ההקרנות הינן חד פעמיות והן חגיגה מוסיקלית עשירה וצבעונית לכל אוהבי הקולנוע הקלאסי.

ולמי שתהה מהו בכלל המיוזיקל, להלן סקירה והסבר קולנועי ממצה :
השאלה הנשאלת היא: מה פתאום מחליט אדם באמצע סרט לעצור הכל להתחיל לפתע לשיר ולרקוד. התשובה התכליתית, שאין לה דבר עם אמנות הקולנוע היא – כך מסתבר – כלכלית : זה השתלם כספית! ב-1927 הצמידו אולפני וורנר לראשונה את הסאונד לתמונה. "מי רוצה לשמוע את השחקנים מדברים?" תהה הארי וורנר, "אבל מוסיקה – זה העניין". "זמר הג'אז", הסרט המדבר הראשון, היה גם הסרט המזמר הראשון. במהלך השנים הבאות סיחררה הטכנולוגיה החדשה את הוליווד. עד שאולמות הקולנוע רכשו את הציוד החדשני ועד שהאולפנים למדו איך מצלמים ומקליטים בו זמנית, היו עסוקים כולם ברכישת הזכויות של כל מה שזז. בעיקר של מוסיקה. "המיוסיקל", הז'אנר הקולנועי שנולד אז, עתיד היה לקבור את הוודוויל – מופעי חוצות שבמרכזם כוכבים גדולים המבצעים להיטים מוסיקליים מוכרים. למה לקנות כרטיס למופע כשבשני סנט אפשר לקבל את כל הכוכבים הגדולים על מסך הקולנוע....

ניתן לסכם ולאמר, שחוסר המנוחה שיוצר המיוזיקל נובע מההתנגשות בין נקודת מוצא המקובלת בהתבוננות הקולנועית, כלומר : מה שמוצג על המסך הוא מציאות, לבין המלאכותיות המובהקת, המנוכרת של הריקוד והשירה. במיוזיקל נפגשות שתי המגמות האלו שוב ושוב, במעברים שבין הדיבור הרגיל לקטעי המחול. המפגש הבלתי מנומק הזה (והיותו בלתי מנומק תסריטאית היא כמעט חובה מחוקי הז'אנר) מציבה את הצופה פעם אחר פעם בעמדות סותרות, בין השאר מפני שהמעבר בין "העלילה" ל"ריקוד" משנה את נקודת המבט שלו על הגיבורים – הגברים, מי שאמורים להיות הצלעות המחוספסות של מערכות היחסים הרומנטיות זוכים לפתע, כאשר הם מגלים יכולת תנועה אלגנטית, עדינה, למבט שמוקדש לרוב לנשים, מבט שמעריץ את הוירטואוזיות של גוף אנושי יפה. יתרה מכך, כל מגוון הרגשות, משנאה וקנאה ועד אהבה ותשוקה מקבלים את ביטויים דרך שירה נהדרת וריקודים סוחפים, אמצעים שמסווים כל קושי אמיתי. סתירות אלו מעידות על המורכבות והעניין שמעורר הז'אנר, אולם לא בטוח שחייבים להתעמק בהן. אפשר בקלות לאמץ את הכותרת שבחרו מנהלי הוליווד לסדרת סרטי ההצדעה למיוזיקלס – "זהו בידור!".

ולהלן רשימת המיוזיקלס מהם תוכלו ליהנות בשבועות הקרובים בסינמטקים :

אחד הבימאים המוכרים והמזוהים עם הזאנר הוא ללא ספק וינסנט מינלי, בעלה של ג'ודי גארלד ולרבות הימים אביה של לייזה מינלי. במסגרת המחווה יוקרנו מספר מסרטיו הבולטים:
פגוש אותי בסיינט לואיס עם ג'ודי גארלנד
קרון התזמורת עם פרד אסטייר וסיד צ'אריס.
אמריקאי בפאריז עם ג'ין קלי ולסלי קארון
הפיראט עם ג'ודי גארלנד, וג'ין קלי
ויולנדה והגנב עם פרד אסטר

עוד סרטים שיוקרנו במסגרת המחווה:
נשקיני קייט סרטו של ג'ורג' סידני עם קתרין גרייסון, האוורד קיל, אן מילר ובוב פוסיי
ספינת השעשועים, עוד סרט של סידני עם קתרין גרייסון, האוורד קיל ואווה גרדנר
תוקרן גם הגרסה הראשונה של הסרט, משנת 1936 אותה ביים ג'יימס ווייל, בגרסה ההיא משחקים איירין דאן, ופול רובסון
קח אותי לבייסבול – סרטו של באסבי ברקלי עם ג'ין קלי, פרנק סינטרה ואסתר ויליאמס, הסרט יורן בהקרנה חד פעמית וללא תרגום.
ריתמוס החיים (תזמורת הרגטיים של אלכסנדר) סרטו של הנרי קינק עם טיירון פאואר, אליס פיי ודון אמיצ'י.
יום בניו יורק – סרטם הנודע של סטנלי דונן וג'ין קלי עם קלי בתפקיד הראשי ולצידו פרנק סינטרה.
ואם מדברים על סטנלי דונן קשה שלא להזכיר את המיוסיקל הטוב של כל הזמנים "שיר אשיר בגשם".

וכל מה שנותר לנו לאמר זה, "צפייה נעימה".