לעבוד על צופי הקולנוע בעיניים

מאת: בן חכים

אם מדובר בבריטים מפוטמים שנוחתים אלינו משום מקום ובוחרים לבצע תפנית עלובה בז'אנר תכניות הריאליטי בארץ, אם זה גל סרטי הקוסמים שהגיח לאקרנים לאחרונה, שכולל בתוכו את "אמן האשליות" המצליח, (מעריצים רחרחניים כבר יוכלו למצואו ב - DVD עותק לא מתורגם), "היוקרה", שרץ כעת על המסכים, ובעתיד הלא רחוק בכלל צפוי לנו גם סרט המבוסס על חייו של - "הודיני". נראה שהקסם לא רוצה לעזוב אותנו כל כך מהר. או, לפחות, לא כל עוד הוא מצליח להכניס כסף.

אין מה לעשות - הקהל אוהב קסמים. מה זה אוהב? מת עליהם. נרצה או לא, וזה גם נאמר בפתיחת הסרט, "היוקרה", בקסם יש את כל האלמנטים הנחוצים כדי להפנט את אלו שמתמסרים אליו, והרבה מאוד פעמים לא מבחירה - רק תנו לקהל להיות מופתע, תנו לו להיות מסוקרן, תנו לו את ההזדמנות לנחש, לחיות את החידה, להבין את הרמזים, להפעיל את הראש ולפענח לבד את הפאזל (שלעיתים כלל לא קיים) בדרך בה הוא בוחר לעצמו. לספק לו את הצורך להיות פעיל, להיות חלק ממשהו משותף, ממשהו גדול, מחווייה גדולה אותה חווים רבים.

[*]

רק חבל שהצורך הנכון הזה, של להיות פעיל ולהיות חלק מהסרט, מגיע מהמקומות והדחפים הכי אישיים שלנו, שהם גם הכי לא קולנועיים בעולם ומורידים את דרגת השיפוט שלנו למינימום * לצורך העניין - הריגוש הרגעי שמספק את העין כמו גם את האגו - "קסם", או "אשליה".

דווקא על המסכים של שנת 2007, הצורך בריגוש הזה פועל לרעה ומכוון למקומות סתמיים, ואנו בסופו של דבר מוצאים את עצמינו יושבים ומתלהבים מכל יונה שנעלמת, חפיסת קלפים מקפצת, או אישה שמתנסרת לשניים. אנו חייבים להודות שלא באמת משנה לנו מה יהיה תוכנו של הסרט או איך הוא יהיה עשוי, איך תהיה התפתחות הדמויות, והכי חשוב - אם יהיה בו מספיק רגש - כל עוד הנושא הכללי מובהר לכל, כל עוד הקאסט מרשים וכל עוד הסוף יהיה מספיק מפתיע, מפותל, סבוך בתוך עצמו, ו"אינטלקטואלי עלק". זה אפילו יהיה יותר מבסדר עבורינו, זה יהיה מצויין. הצרה האמיתית היא, שקשה לנו לעכל את העובדה שיש יותר טוב מזה. הרבה יותר טוב.

[*]

אז נכון ש"אמן האשליות" בסופו של דבר לא רוצה יותר מלהעביר את הדבר הפשוט והיפה הזה שנקרא "קסם" אל המסך הגדול, וזה נכון שהקאסט של "היוקרה" הוא אחד מהמעולים שנראו בתקופה האחרונה על המסך הגדול (כריסטיאן בייל מצויין כהרגלו) וזה אפילו יותר מנכון שהמקור המניע את שתי העלילות בסרטים האלו הוא טהור לחלוטין - אהבה. אך ברגע שהמניעים הטהורים האלו הופכים לאמצעי דביק להשגת התמונה הגדולה יותר - טוויסט, עריכה טובה יותר, קפיצה מגניבה בזמנים, פילטרים מצועצעים, אפקטים, מגיעה השאלה הלא כל כך מובנת מאליה, האם זה מספיק?

האם שחקנים טובים זו סיבה מספיק טובה לעשות סרט? האם סיום מפתיע באמת מצליח לגנוב את ההצגה המשעממת ולהפוך אותה ל"אחד הדברים הגדולים שנראו על המסך הגדול"? (ראה: "אמן האשליות" ו"היוקרה" המתישים) האם מספיק שהסרט מוקרן בתפוצות הארץ, זוכה לשתיים או שלוש מילים גרנדיוזיות מגדולי המבקרים בארץ ובעולם שמצליחות להשתחל להן על כרזות הענק בראש מורם? כן. כנראה שזה מספיק בהחלט כדי שנאהב אותו. בינינו? מי רוצה להתאמץ וללכת לחפש "איכות"...? כן, אתם יכולים לחזור אחורה בשורה למילה ההיא, היא לא נעלמה מהעולם. עדיין...