Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: סרט בטעם של עדן

מאת: רון פוגל

יש משהו קסום ונוגע ללב בסרטו של הבמאי הגרמני מיכאל הופמן "הטעם של עדן" שעלה ביום ראשון בסינמטק תל אביב.

משהו שנשאר איתך הרבה אחרי הצפייה בסרט הקטן והעדין הזה. סרט שמוכיח שוב כי אפשר גם בלי הרבה רוח וצלצולים לחזור למקורות ולספר סיפור אנושי ומחמם לב.

[*]

העלילה המתרחשת בעיירה קטנה בגרמניה מספרת את סיפור הקשר שנוצר בין גרגור - שף צמרת גלמוד בעל מסעדה יוקרתית, לבין עדן - מלצרית קשת יום שמנסה לשרוד מערכת יחסים רדומה עם בעלה המעצבן ותוך כדי כך לגדל את ילדתה, ליאוני, הסובלת מתיסמונת דאון.

פגישה מקרית בין עדן לגרגור בבית הקפה המקומי ואחר כך עוד פגישה בגן הסמוך, תוביל את עדן לביתו של השף המתבודד שם היא תטעם ממאכליו המיוחדים. לאחר אכילה מה"פרי האסור" מבינה עדן (וגם אנחנו הצופים) שאין דרך חזרה. היא מחזקת את הקשר עם גרגור וממשיכה להנות ממטעמי מטבחו.

[*]

אבל עדן היא אישה נשואה והקשר הבלתי אפשרי שלה ושל גרגור יביא בסופו של דבר לרתיחה ולגלישתו של התבשיל מסיר הבישול ולתוצאות הרות גורל לכל המעורבים והמושפעים ממערכת היחסים המרירה מתוקה הזו. שמה של הגיבורה הראשית רומז לנו על גן העדן שאולי ומחכה לגיבורים מעבר לפינה אם רק יצליחו לבצע כמה החלטות בניגוד מוחלט למסלול חייהם.

סרטו של הופמן פועל בכמה מישורים: במישור הרגשי יש כאן תיאור התפתחות מערכת יחסים בלתי אפשרית בין שני אנשים המגלים שרק כשהם ביחד הם מאושרים.

[*]

אהבה בלתי אפשרית ובלתי מושגת היא לחם חוקו של הקולנוע מימים ימימה והמתח שאופף אותנו הצופים כשאנו מייחלים בסתר למימוש של מערכת היחסים - זהו בעצם הדלק שמניע את העלילה קדימה ומשאיר אותנו מרותקים למסך.

אני נזכרתי בסרטו המופתי של וון קאר וויי "מצב רוח לאהבה" אבל בניגוד לסרט ההוא, כאן הגיבורים אינם יפים וחתיכים ואין כאן גם פומפוזיות מיותרת - הפשטות והטון השקט של "הטעם של עדן" הם הם ההופכים אותו מעוד רומנטי לסרט נוגע ללב ומרגש.

[*]

זהו גם סרט על אוכל: לפי הופמן אכילה היא אחת מהנאות החיים הגדולות שיש. במקום ליפול לבור ולהתייחס באופן ציני ומרושע אל השף שיש לו רק שלושה שולחנות במסעדתו וארוחה עולה 300 יורו לאדם, מציג הבמאי את גרגור כמו שהוא: גאון בישול המפלרטט עם המנות שהוא מכין. אלו חייו של גרגור ולכן כשעדן תחדור לממלכתו, גם מטבחו יחווה שינויים. כשגרגור מכיר את עדן יכולת הבישול שלו מרקיעה שחקים (בסצנה משעשעת טורפים אורחיו המכובדים במסעדה את האוכל וכמעט גם את הצלחות) וכשהיא נוסעת לזמן מה, עושה רושם שהוא מאבד קצת ממגע הקסם שלו.

כמו ב"טמפופו" המופלא או ב"אוכל שתיה גבר אישה" ניכר הכבוד שרוכש הופמן לאוכל בכל שוט ובכל סצינה. האוכל משמש לו כתפאורה וגם כמרכזה של העלילה ואנו נשארים נפעמים למול מעשי ידיו המופלאים של גרגור. (אזהרה - לא לבוא רעבים לסרט!).

[*]

צמד השחקנים בתפקידים הראשיים מספק הופעה אמינה וצנועה המשתלבת היטב בכל המכלול השקט של הסרט. שרלוט רוש בתפקיד עדן היא דוגמא לשחקנית לא יפה, אך בעלת חיוך כובש ונעים המצליח לכבוש את הצופה מהרגע הראשון. יוזף אוסטנדרוף נותן כאן הופעה של פעם בחיים (להפתעתי הוא אינו שף במציאות) ומאד משכנע בתפקיד המאסטר שף שמטבחו הוא מבצרו וליבו שייך בעיקר למאכלים שהוא מכין (עד שעדן מופיעה).

לקראת סופו מאבד הסרט מעט מתנופתו וקסמו ועושה רושם שעשרים הדקות האחרונות אינן מתיישבות עם העלילה הראשית. גם דמותו של בעלה של עדן מגולמת ברישול מה ואינה מייצרת אמינות כשל הדמויות הראשיות, אך אלו הם פגמים נסלחים בהשוואה לסעודת המלכים שמוגשת לנו ברובה של היצירה המצוינת הזו.

[*]

הסוף שאינו חד משמעי משאיר את הצופה בהרגשה מרירה מתוקה, בין עצב לשמחה וזהו בעצם סיפורו של כל הסרט, הליכה על קו דק בין הרומנטי למלודרמטי בין הצפוי למפתיע כשמעל הכל מאפיל חיוכה הכובש של עדן שמסמל את התום והאושר שבעולם.

"הטעם של עדן" - משאיר טעם של עוד.