70 שנה ל- חלף עם הרוח

מאת: אלון רוזנבלום

ב- 15 בדצמבר 1939 נערכה באטלנטה, ג'ורג'יה הקרנת בכורה חגיגית לאחד הסרטים הבולטים בהיסטוריה של הוליווד, "חלף עם הרוח" שמציין החודש 70 שנה ליציאתו. בארצות הברית מציינים את הסרט בפסטיבלים נחשבים, הקרנתו בבתי קולנוע נבחרים, דיונים ארוכים אל תוך הלילה עם מומחי קולנוע, שלושה ספרים חדשים שיצאו לאחרונה וכמובן, מהדורת די וי די ובלו ריי חגיגית, שתכלול ארבעה דיסקים ולמעלה משמונה שעות של תוספות. המארז הנפלא הזה, כמו גם גרסת הסרט בלבד, מופצת גם בארץ (הפצה "התו השמיני").

מעט יודעים כי הסרט הגדול של כל הזמנים צמח בעצם מתוך כאוס אדיר באולפנים, בלבול, אמונה עיוורת והרבה מאוד מזל. השם הבולט בהרפתקה ההוליוודית הזו הוא דיוויד או. סלזניק. מפיק (שאגב הוסיף את ה- או לשם בשביל שהוא יישמע מכובד יותר) שלפני גיל 30 כבר ניהל הפקות מרהיבות באולפן RKO בגיל צעיר יחסית, 36, הפך לאחד האנשים החשובים בהוליווד.

[*]

סלזניק, בנו של המפיק לואיס סלזניק, נכנס לעסקי הקולנוע כשהיה בן 12. עם הזמן הוא התחתן עם איירין מאייר, בתו של לואיס בי. מאייר, מבעלי אולפני MGM. כשאביו ירד מנכסיו הוא החל לתפקד כמפיק ותחת ידיו יצאו הפקות ראווה כגון "אנה קרנינה" (1935) בכיכובה של גרטה גרבו ו"דיוויד קופרפילד" (1934) עם וו סי פילדס ואחד הסרטים הבולטים של שנות השלושים, "קינג קונג" (1933).

סלזניק רצה לפתוח הקריירה חדשה, ולהפוך למפיק עצמאי, הוא פתח חברת הפקה ב- 1935 והפיק את הגרסה הראשונה של "כוכב נולד" (1935). בתחילת 1936 הגיע לידיו סיפרה של מרגרט מיטשל, "חלף עם הרוח" עוד לפני יציאתו לחנויות הספרים. סלזניק העביר את הספר לעורך הספרותי שלו שלאחר הקריאה נכנס בזעם למשרד ואמר באופן חד משמעי: "זה סתם זבל יומרני ומשעמם, תעשה את טעות חייך אם תנסה לעשות ממנו סרט. זה בלתי אפשרי". סלזניק ויתר על הרעיון.

[*]

קיי בראון, אשר גילתה את הספר, לא ויתרה וניסתה לשכנע את השותף של סלזניק, ג'וק וויט, אחד מעשירי ארצות הברית, לקנות את זכויות ההסרטה. כשסלזניק שמע שקיי ווויט מנסים לקנות את הזכויות בשביל מפיק אחר, הוא מייד שינה את דעתו וקנה את הזכויות בסכום אגדי לאותם ימים, 50,000 דולרים. העסקה נחתמה בשבוע שבו הספר יצא לחנויות הספרים.

רק לאחר החתימה על החוזה בין סלזניק את הבעיתיות של דחיסת 1037 העמודים לסרט. שלב ראשון הוא גייס את חברו הטוב, ואחד הבמאים הבולטים של הוליווד, ג'ורג' קיוקור ("הנשים") הוא חיפש תסריטאי והמסע הארוך והמפרך למציאת השחקנית שתגלם את סקארלט אוהרה יצא לדרך.

[*]

כשסלזניק הודיע שהוא מתכוון להפיק את הסרט כל השחקניות בהוליווד עמדו בתור ורצו לעשות מבחן בד, כולן רצו להיות סקארלט אוהרה ובסופו של דבר הצטמצמה הרשימה לשש שחקניות ראשיות בהן בטי דיוויס, קתרין הפבורן, ג'ואן קרופורד ופולט גודאר. במקביל נערך מסע חיפושים ארצי אחר שחקנית לא מוכרת.
לתפקיד רט באטלר, הבחירה היתה תמיד אחת, קלארק גייבל. אולם, כדי להשיג את גייבל, על סלזניק היה לעבור כמה מסוכות. הראשונה, חברת MGM בראשותו של חמו, לואי בי. מאייר ששלט בעצם בקריירה של גייבל וגייבל עצמו, שפשוט לא רצה להופיע בסרט.

[*]

אחרי שכנועים הסכים מאייר "להשאיל" את גייבל לסלזניק אבל בתמורה הוא הפך למפיק שותף. מאייר גם השקיע 750 אלף דולרים בסרט קיבל את ההפצה העולמית שלו ומחצית מהרווחים של הסרט במשך שבע שנים.

גייבל נאלץ לקבל את התפקיד על עצמו, אבל סרב באופן חד משמעי לדבר במבטא דרומי. בראיון שערך שנים אחרי ההפקה הוא אמר שהוא לא רצה לקבל את התפקיד כי הוא הרגיש מאוד חשוף, מכיוון שרט באטלר הוא דמות שכל העולם מכיר ואוהב ולכולם יש בראש איך הוא צריך להראות ולזוז ושאין שום סיכוי שהוא, גייבל, יוכל לענות על כל הציפיות.

[*]

אחרי שגייבל חתם על החוזה החל הזמן לדחוק בסלזניק. התסריט הראשון שהוגש לו היה לסרט של חמש וחצי שעות. סלזניק החל לקצץ. אבל ידע, שהוא חייב להתחיל את הצילומים בקרוב אחרי שהשקיע למעלה מ- 400 אלף דולרים ועדיין לא מצא שחקנית ראשית.

סלזניק החליט להיפטר מכל התפאורות הישנות ולפנות 160 דונם לבניית התפאורות של "חלף עם הרוח". הוא תכנן את שריפת התפאורות עם מנהל ההפקה שלו והם החליטו לצלם את השריפה ולהכניסה לסרט כסצינת השריפה הגדולה של אטלנטה. הם צילמו כפילים עוברים עם בין הלהבות ומאוחר יותר שילבו את השחקנים.

[*]

בזמן השריפה, כאשר מרכזיית הטלפונים של לוס אנג'לס קרסה ממבול האנשים ששאלו מה קרה? הגיע אחיו של דיוויד, מיירון סלזניק, סוכן השחקנים, ואמר לאחיו: "אני רוצה להכיר לך את סקארלט אוהרה" והציג בפניו את ויויאן לי, שחקנית בריטית צעירה שהיתה חברתו של לורנס אוליבייה באותה תקופה.

לי החליטה ללכת בעקבות אהובה ולעבור איתו לכמה חודשים לארצות הברית. המפגש שלה עם דיוויד סלזניק היה גורלי וכבר למחרת החלו לעשות לה מבחני בד. אחרי כמה שבועות, הודיע סלזניק לעולם כי הוא מצא את סקארלט. הרכילאית המפורסמת הדה הרפר מחתה בתכנית הרדיו שלה על בחירת שחקנית בריטית לתפקיד הראשי בסרט שעוסק בהיסטוריה האמריקאית ואפילו קראה להחרמתו, אבל קולה לא הגיע להרבה אנשים.

[*]

שנתיים וחצי אחרי רכישת הזכויות החלו הצילומים של הסרט. 125 ימים מפרכים בהם רב סלזניק עם הבמאי ג'ורג' קיוקור שפוטר והוחלף בויקטור פלמינג ("הקוסם מארץ עוץ") חברו הטוב של קלארק גייבל, שגם פוטר והוחלף בבמאי סם ווד ("האדם השלישי") אך חזר לצילומים אחרי כמה שבועות.

אחרי שהושלם הסרט, ונערכה הקרנת פתע מוצלחת מול קהל, עמד הסרט מול המכשול האחרון שלו, וועדת הצנזורה שדרשה מסלזניק לשנות את משפט הסיום של רט באטלר, Frankly my dear I don’t give a damn. בזמנו השימוש במילה damn היתה אסורה. סלזניק הפעיל את כל הקשרים שלו ואחרי מאבק ממושך (ועל פי כמה דיווחים קנס ששולם) נשאר המשפט שהפך לסימן הכר ולמשפט המפורסם ביותר בתולדות הקולנוע על פי "המכון האמריקאי לקולנוע".

[*]

בסופו של דבר הפך הסרט לאחד הסרטים האהובים, המדוברים והריווחים בהיסטוריה של הקולנוע. הוא זכה בשמונה פרסי אוסקר, כולל פרס הסרט הטוב, התסריט, הבמאי, והשחקנית ויויאן לי.

לצפייה בטריילר של הסרט ששיגע את העולם (ואנחנו לא מדברים על "אווטאר") -