Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: הערת שוליים

מאת: שחר עמית

חצי שעה, זה הזמן הדרוש לצפייה בסרטו החדש של יוסף סידר "הערת שוליים" בכדי לדעת שהתגובות אליו יהיו מעורבות. שלושים דקות. ההנחות אם הוא טוב או רע - שתיהן נכונות. סידר מספק את הסחורה ומייצר סרט בהחלט שונה משאר הסרטים הישראלים בשנים האחרונות, ומשלו בפרט ולמרות שהסרט רחוק מלהיות מושלם, מועמדותו לפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן מוצדקת למדי.

הסרט פותח ביום הגרוע בחייו של אליעזר שקולניק, פרופסור וחוקר התלמוד, נרגן, דמות האנטי גיבור הנצחית שבאופן קומי וטראגי לאחר עשורים של מחקר עבודת חייו מאבדת כל ערך בעקבות תגלית פתאומית של יריבו לספסל הלימודים מימים עברו. אבל זה לא הגרוע מכל. הרגע בו בנו, אליעזר (גם כן פרופסור וחוקר התלמוד) מתקבל לאקדמיה, תואר לו הוא מעולם לא זכה, הופך את היום לסיוט הגדול ביותר שחווה.

[*]

הסרט למעשה מגולל את מערכות היחסים המתוסבכות במשפחה "מוצלחת", אקדמאית, ישראלית, עם דגש מיוחד על היריבות בין האב הנרגן לבנו המוצלח. סידר עושה עבודה טובה באפיון הדמויות בדרך מיוחדת, אולי אפילו מקצין את השוני ביניהן - החל מחוסר המסוגלות של שלמה בראבא, המגלם את דמותו של אליעזר, להצטלם עם משפחתו מחובק או אותו מבט שלעולם לא עוזב את הרצפה וכלה בצורך המובהק של בנו, אוריאל (ליאור אשכנזי), באינסוף מחמאות וחיוכים.

נראה כי מלאכת כתיבת הסרט לוותה במחקר פסיכולוגי, שכן כל מעשה של דמות, בין אם צפוי לצופה או לא, מקבל הסבר קטן, רמיזה מן העבר. כאן לדעתי, נופלת המחלוקת הגדולה לגבי הסרט. סידר בנה עולם שלם בו מערכות היחסים מורכבות, אך איננו זוכים לחקור את האירועים המשפיעים מן העבר ברובד עמוק, למרות שלל הפלאשבקים.

הסרט מקבל תפנית כאשר, אליעזר מקבל שיחת טלפון מפתיע בה נודע לו כי הוא זכה בפרס ישראל הנחשק, לו היה מועמד שנים ומעולם לא זכה. ההפתעה, הצפויה למדי, היא כאשר נודע לבנו אוריאל כי הוא הזוכה האמיתי, וההודעה לאביו נבעה מטעות פקידותית. כעת עליו להיאבק בתוך עצמו, האם לוותר על התואר למען אביו המבודד תוך מחקר אישי, רגשי ופסיכולוגי המשלב בתוכו קומיות, עצב אבל בעיקר כעס. בינתיים הצופה מנסה לפענח את דמותו הסגורה והדעתנית של אליעזר.

[*]

סידר יוצר סרט בעל קצב ייחודי המשלב בתוכו קומדיה, שאפילו ניתן לכנותה סאטירה ודרמה. אני ללא ספק מכבד את התעוזה של סידר, ליצור שילוב של סגנונות, דבר אשר אינו נפוץ בסרטים ישראליים. כך הוא מרוויח קצת מן כל העולמות. עם זאת, הפסיד את העיקר של כל אחד מן הז'אנרים הקולנועיים מבחינת קצב ורגש – הצופה אינו מסוגל להתמסר בכל ליבו אל רגש מסוים, אלא נשאר בעמדה מרוחקת מעט.

ללא ספק הסרט נעשה במחשבה רבה ובין הדיאלוגים השנונים של סידר (שזיכו אותו בפרס התסריט בפסטיבל קאן) הסרט מלא באין ספור רמיזות וסאבקונטקסטים בכל הרמות וישנו שימוש נבון במוסיקה וסגנונות אמנותיים אחרים בסרט, כגון מחזות, הצבע בו מצייר סידר את הסצנה ועוד. כל אלו עוזרים לנו להבין את עולמן, רגשותיהן של הדמויות ולעיתים משמשות כקולן.

ליאור אשכנזי זכה לגלם את דמותו של אוריאל, הבן, העגולה מכל האחרות, לפחות באופן גלוי. המאבק הפנימי, ההתמודדות עם עברו ומשפחתו בהווה מציבה לאשכנזי אתגר משחקי, בו הוא מצליח לעמוד וממחיש כל אחד מן השלבים והרגשות השונים בסרט באופן בו אנו מאמינים כי זה אותו אדם העובר שינוי.

שלמה בראבא תופס חלק ניכר מאוד מאור הזרקורים. אליעזר, הוא אדם מאוד סגור, מבוצר, הסוחב עימו גם כן מטען רגשי לא קטן, שלמקורותיו אנו מקבלים הצצות חטופות ונותרים לשער לבדנו. בראבא נכנס אל דמות הפרופסור הנרגן, החשדן, המרגיש מרומה מהעולם בצורה חלקה. הופעתו מזכירה את הדמות אותה גילם ניקולסון ב"אודות שמידט".

סידר נותן לדמויות הן לאליעזר והן לאוריאל תכונות מעוררות סימפטיה, הערצה ושנאה. בנוסף, מעשיהן של הדמויות, מחשבותיהן ודעותיהן זו על זו מעוררות את אותן רגשות ומעצימות את המחלוקת בין השתיים. כך למעשה סידר מאתגר את הצופה וקורא לו לבחור צד בריב זה, ריב ללא מנצחים.

לסרט צפויה הצלחה בעיקר בקרב הקהילות היהודיות והאקדמיות, שיכולות להתחבר לנושא הסרט, ואפשר כבר לראות מועמדות לפרס הסרט הזר באוסקר באופק. בשורה התחתונה, הסרט שווה את מחיר הכרטיס. הוא מהנה, כתוב ומבוים היטב ובעיקר - שונה.