יום האם-ראיון עם ג'יאני די גרגוריו

מאת: רון פוגל

אחד האורחים בפסטיבל הקולנוע ה28 בירושלים, הוא הבימאי תסריטאי והשחקן האיטלקי ג'יאני די גרגוריו שסרטו החדש" טעם החיים" יצא לאקרנים. מי שאוהב קומדיות עממיות ולא מתוחכמות מדי ונהנה מסרטו הקודם של גרגוריו "ארוחת אמצע אוגוסט" ימצא בסרט החדש את הבימאי שוב בתפקיד הראשי ,שוב כבן הסועד את אימו הקשישה בשכונה בלב רומא ומתחבט בשאלות על טעם החיים בגיל העמידה.

בראיון טלפוני שקיימתי עם די גרגורו ניסיתי להבין את הסיבה להפיכתו לבמאי בגיל כה מבוגר וגם לבדוק מה בדיוק הוא חושב על יחסי הורים ילדים-תמה בולטת בסרטיו.

[*]

עבדת כעוזר בימאי ואחר כך כתסריטאי(בין היתר כתב די גרגוריו את התסריט לסרט "גומורה") ורק לפני שלוש שנים בגיל 59 הפכת לבימאי ושחקן ובשני הסרטים שעשית כיכבת בתפקיד הראשי. האם רצית שתהיה לך שליטה מוחלטת בדמות הגיבור? או שחשבת שאתה הכי מתאים לתפקיד?

לקח לי שנים רבות להתגבר על הביישנות שלי ולהאמין בעצמי כבימאי לכל דבר וזו הסיבה שהגעתי לבימוי בגיל לא צעיר. הסיבה שכיכבתי בשני סרטיי עד כה היא מאד טריוויאלית: כשהחלטתי לביים את "ארוחות אמצע אוגוסט" הבנתי שאם אצטרך לשלם כסף לשחקן הראשי לא אצליח לעמוד בהוצאות של הסרט ואז ברוב ייאוש כינסתי את המפיקים והם אמרו לי"ג'יאני, הרי הסרט הוא על רודף נשים, שתיין וילד של אימא ואתה הוא התגלמות הדמות-אז למה שלא תשחק בעצמך?" ואז קיבלתי את התפקיד(צוחק).

אחרי שהסרט מאד הצליח ואף סרט בפרס האוסקר האיטלקי לבימאי, החלטתי שיהיה זה רק טבעי שאמשיך לגלם את דמות הגיבור הראשי.

[*]

פול מזורסקי אמר כי את הסרט "התחנה הבאה גריניץ' ווילג' הוא ביסס על יחסיו עם אימו אבל מכיוון שמאד פחד ממנה הוא חיכה עד שתלך לעולמה ואז ביים את הסרט. בשני הסרטים שביימת מדובר בגבר בגיל העמידה שמטפל באימו הקשישה (השחקנית ולריה די פרנסיס בנדוני שמגלמת בשני הסרטים את אימו של הגיבור היא בת 93 בחיים). האם הסרט "טעם החיים" כמו סרטך הקודם מבוסס על יחסיך עם אמך? והאם היא זכתה לראות את אחד מהסרטים?

מאד אהבתי את השאלה. כמו מזורסקי לא הייתי מסתבך עם אימא שלי כשעוד הייתה בחיים ושני הסרטים שביימתי נעשו אחרי מותה. הסרטים הם די אוטוביוגרפיים ומבוססים על יחסיי עם אימי שכמו ג'יאני בסרט(גיבורי הסרט "טעם החיים" נקראים בשמות השחקנים שמגלמים אותם כדי להוסיף אמינות לפי די גרגוריו) הייתי מטפל בה בזקנותה והיא הייתה משגעת אותי.

[*]

הסרט אמור להיות קומדיה, אבל כשצפיתי בו עלתה בי תחושה מרירה מתוקה. מה דעתך?

ככל שהפקת הסרט התקדמה, הטון של הסרט הפך יותר ויותר מלנכולי– הרבה מעבר למה שהתכוונתי מלכתחילה. תראה, ג'אני הוא גבר במשבר גיל העמידה. הוא מרגיש לכוד בביתו, אימו משגעת אותו, אשתו חושבת שהוא בוגד בה וחבריו משכבר הימים מבלים את ימיהם בישיבה בקרן הרחוב-אז ברור שעולים בו מדי פעם רגשות של בלבול ומבוכה ואף כעס על מצבו ולכן לא מדובר על סרט שעובר מבדיחה אחת למשנה.

[*]

"גומורה" היה סרט סופר ריאליסטי וכמעט דוקומנטרי, האם גם "טעם החיים" הוא כזה או שיש בו אלמנטים של סוריאליזם כפי שניתן לראות בכמה סצנות?

תמיד שאפתי וניסיתי להיות הכי ריאליסטי שאפשר, אני פשוט לא מסוגל אחרת. ב"טעם החיים" האווירה הרבה פחות נוקשה ומאיימת מאשר ב"גומורה" אבל גם "טעם החיים" הוא בעיני סרט ריאליסטי שמנסה לתאר איך חיים האנשים הרגילים בשכונה ברומא.

מה דעתך על הקולנוע האיטלקי בימינו?

במילה אחת - "משתפר". היו לנו עשרים שנים קשות במיוחד בשנות התשעים ותחילת האלף השני – שנים שבהם אידנו את היכולת לצחוק על עצמנו וגם את היכולת לרדת לעומקן של סוגיות. אלו היו גם שהקולנוע האיטלקי נעדר מזירת הקולנוע העולמית. לאחרונה אני חש בגל של יצירות חדשות ומבטיחות ואני אופטימי.

נפרדנו באריודרצ'י ודי גרגוריו הלך לשתות עוד אספרסו בהרי ירושלים.