אחרי תהילת "במערב אין כל חדש" שהביאה לו אוסקר, הבמאי אדוארד ברגר חוזר עם סרט קטן ושקט שעלה בנטפליקס על מהמר שמנסה להימלט מעברו ונשאב שוב ושוב למעגל ההרס שיצר. נמרוד שובל על סרט שמתגמל צופים סבלניים ומעורר מחשבות עמוקות על אשמה, חמלה וגאולה
"בלדה לשחקן קטן" (Ballad of a Small Player) בבימויו של אדוארד ברגר ("במערב אין כל חדש", "עד שייצא עשן לבן") הוא עיבוד לרומן של לורנס אוסבורן, החוקר את העולם המהפנט והאכזרי של מהמר לשעבר במקאו, בירת ההימורים של אסיה. מעבר לעניין המובן של נטפליקס בבמאי זוכה האוסקר, סביר להניח שגם ההצלחה העצומה של "משחק הדיונון" ואיתה העניין הגובר ביצירות על התמכרות, כסף וסיכון חיזקו את הרצון של נטפליקס להפיץ את הסרט, אף כי הוא אינטימי יותר והקצב בו שונה.
ברגר מתרגם את הטקסט הספרותי לקולנוע מאופק, מתוחכם ומדויק, השוזר מציאות קודרת באסתטיקה מהפנטת. העיצוב החזותי מוקפד, מקאו מוצגת בסרט כקזינו עצום שהכל נוצץ בו מבחוץ: כסף, אהבה וחטאים - אך הכל גם ריקני ומלנכולי מבפנים. ברגר, שלא ממהר לקפוץ מסצנה אחת לאחרת, מאפשר לצופים לגעת ברגש אמיתי מבלי לגלוש לדרמטיות יתר. זה לא מותחן סוחף אלא דרמה שמאתגרת את המחשבה וחושפת את הסדקים האנושיים שמתחת לזוהר הנראה לעין.
הסרט עוקב אחר מהמר כפייתי שמכנה את עצמו "לורד דויל" קולין פארל ("רוחות אינישרין"), המנסה להימלט מעברו ונשאב שוב ושוב למעגל ההרס שיצר. לויד אולי מתגורר במלון, אך זו רחוקה מלהיות חופשה. הוא כלוא במעגל הימורים מתיש שחוזר על עצמו יום אחר יום, כמי שתלוי בקלפים יותר מבכל דבר אחר, עד שהדדליין שנותר לו להחזיר כסף שהוא חייב נעשה קצר מדי (באמצעות מפגש קסום עם טילדה סווינטון), מה שגורם לו לנסות לחשב מסלול מחדש.
העלילה נבנית לאיטה בקצב רגוע ומכוון, כשהמציאות והדמיון מתערבבים על רקע נופי מקאו, שבה בוהק אורות הקזינו מתאמץ להסתיר צדדים אפלים ומדכאים. מבלי לחשוף ספוילרים, ברגר מתמקד פחות בשאלה איך הכל ייגמר ויותר בשאלה איך אדם מתמודד וחי עם עצמו לאחר שאיבד הכל. זוהי דרמה על אשמה, תשוקה ורצון למצוא גאולה. הימור אחר הימור, לורד דויל צועד אל תהום של חיפוש עצמי מתמשך וניסיון מתמיד להשיג עושר שאולי יביא אושר. הצופה נגרר עמו אל אותו קו דק שבין שליטה לאובדן.
פארל מגיש תצוגת משחק מלאת עומק, במבט חודר ושתיקות רועמות שאומרות הרבה. הוא ממלא את הדמות של דויל בעייפות קיומית אך גם בזיק של תקווה. לצידו משחקת פאלה צ'אן ("שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות") בתפקיד דאו מינג, מארחת צעירה בקזינו במקאו שבכוחה להחליט אם להלוות כסף למהמרים. היא נקלעת לעולמו של דויל והופכת למוצא אפשרי מהבדידות שאליה שקע. צ'אן בוראת דמות עדינה, מסתורית ומלאת חמלה, שמערערת את עולמו של דויל ומציבה בפניו מראה מורכבת על עצמו ועל העולם שסביבו. הכימיה ביניהם נבנית בצעדים קטנים ומהוססים, הדיאלוגים מינימליים ודווקא בהיעדר רגשנות מופגנת נוצרת אינטימיות אמיתית. כל מבט ביניהם טומן עולם שלם של חרטה ותקווה, זהו משחק עוצמתי ונוגע שנשען על רגשות מודחקים.
התסריט שומר על אווירת ונושאי הספר אך מצמצם דיאלוגים לטובת חוויה ויזואלית בעלת עומק רגשי, באמצעות מבטים שקטים והשקעה אסתטית שתורמת לאווירה. ברגר בונה קצב מעגלי, שבו כל סצנה מקבלת משקל של רגע גורלי. העריכה העדינה מאפשרת לצופה לשהות בתחושות של כל רגע, במקום לרדוף אחרי עלילה קצבית. יש שיתעייפו מכך, אך זו בחירה אמנותית עקבית שגם מביעה את תחושת התקיעות של דויל. ברגר מוותר על שיאים קולנועיים ברורים לטובת מהלך משמעותי ורגשי מצטבר, זהו סרט שנבנה מהדהודים קטנים עד שנוצרת הבנה שקטה. הבימוי נותן אמון בזמן ובצופה, לא בלהטוטים ופירוטכניקה.
הצילום הנהדר של ג'יימס פרינד (גם הוא מ"במערב אין כל חדש" עם פרס אוסקר על הצילום) מדגיש את ניגודיות העולם שבו מתקיים הסיפור: גווני ניאון נוצצים מול אזורים מוצללים שמעניקים לתמונה עומק ומתח. המצלמה נעה בעדינות, לעיתים מבעד לחלונות רטובים או השתקפויות, ויוצרת תחושת חלום מתמשך. הפסקול של המלחין ולקר ברטלמן (גם מהצוות הקבוע של ברגר, עם אוסקר על המוזיקה של "במערב אין כל חדש") משלב מוזיקה מינימליסטית ומדויקת עם רחשי קזינו וקולות המון, ומחברת בין המישור הרגשי למרחב הפיזי. עיצוב החללים ממחיש את תחושת הניתוק: מלונות יוקרה קרים, סמטאות ריקות וחדרי משחק נטולי זמן בקזינו, עם תאורה קבועה וקפואה בכל שעות היממה. זהו קולנוע שבו המבטים, התמונות המוקפדות והצלילים מחליפים דיאלוגים ומספרים את רוב הסיפור.
מעבר למסע האישי של לורד דויל, הסרט משמש אלגוריה לחיפוש נואש אחר משמעות בעולם שנדמה כי הכל בו אקראי ותלוי במזל. הוא בוחן את אשליית השליטה, את תלות האדם בגורל ואת הצורך לכפר על עבר שכמעט בלתי אפשרי למחוק. ברגר אינו מטיף ואינו שופט, הוא מתבונן באמפתיה במי שמבקש למצוא גאולה בעולם שבו מתקיים הסרט, הרואה באנשים כארנקים ותו לא. היצירה הזו מציעה הבנה מרה: ההפסד של מה שאין שום סיכוי להשיב הוא לעיתים הדרך היחידה להתחיל להרגיש שוב. במקום תשובות ברורות, הסרט מותיר את הצופה עם מחשבות ושאלות שנשארות לאחר הצפייה.
"בלדה לשחקן קטן" הוא סרט קודר ומרהיב שנועד לצופים המעדיפים קולנוע מהורהר, מאופק ומאתגר על פני עלילה חדה ומהירה. פארל וצ'אן מציגים משחק עדין, מדויק ועוצמתי, והבימוי שלהם נשען על איפוק וחוכמה חזותית. הצילום והמוזיקה משתלבים ליצירת חוויה מהפנטת, גם אם איטית יחסית. באופן מכוון, ברגעים מסוימים הצופים לא בטוחים אם הם צופים בחלום או במציאות. מי שמחפש דרמה פסיכולוגית מלאת עומק ימצא כאן עושר רגשי, אך מי שמבקש קצב מהיר עלול להתעייף. זהו סרט מתגמל לצופים סבלניים המעורר מחשבות עמוקות על אשמה, חמלה וגאולה. טוב שנטפליקס מגוונת ומציעה גם תכנים מהסוג הזה בבלדה שקטה אך עוצמתית.
הסרט "בלדה לשחקן קטן" זמין לצפייה בנטפליקס. לביקורות סרטים נוספות >>
לחצו כאן