טטריס: ביקורת סרט

שנות השמונים היו תור הזהב של משחקי הווידאו והמחשב. זהו העשור בו קונסולות המשחק הביתיות עלו לשלטון, כשלצידן מכונות הארקייד הענקיות. במקביל, בשנים אלו הגיעה לשיאה המלחמה הקרה בין ארצות הברית הקפיטליסטית לבין ברית המועצות הקומוניסטית. אחד ממוקדי המתיחות לא היה בשל איום גרעיני או מלחמה כוללת, אלא דווקא בגלל קרב קטן על זכויות יוצרים של משחק מחשב פשוט המבוסס על צורות הנדסיות: טטריס. המשחק הפופולרי והדי פשוט הזה, מחביא מאחוריו היסטוריה שלמה של גאונות רוסית, חוצפה אמריקאית וכסף, המון כסף. הסרט "טטריס" שעלה לאפל TV פלוס מנסה לספר את הסיפור הזה, תוך ערבוב של אמת ובדיה כשאפילו מיכאל גורבצ'וב (הבדיוני) מככב בה.

האנק רוג'רס (טארון אגרטון, "רובין הוד") הוא בעלי חברת "בולטפרוף", מפתחת משחקי מחשב כושלת. רוג'רס מנסה להביא סוף סוף את הבוננזה שתשנה את חייו ואת חיי משפחתו לנצח אך נכשל שוב ושוב. חייו משתנים מקצה לקצה כשהוא מתוודע למשחק בשם "טטריס" (הלחם של המילים טטרה וטניס) שפותח בברית המועצות על ידי אלכסיי פז'יטנוב (ניקיטה אפריימוב), מהנדס ומתכנת מחשבים העובד במרכז המחשוב של האקדמיה הסובייטית למדעים.

רוג'רס חותם על עסקה מול חברת "נינטנדו", בה הוא מתחייב להשיג עבורה את רישיונות המשחק (ששייכים בעיקרון לשלטון הסובייטי) לצורך שיווקו יחד עם הקונסולה הידנית שעתידה להיות המצליחה ביותר שלה – הגיים בוי. בצד השני של הגלובוס, חברת התוכנה הבריטית "מירורסופט" מנסה גם היא לשים את ידיה על הרישיונות האלו. כך מתחיל לו מרוץ עכברים נגד הזמן והכל קורה תחת עיניהם הפקוחות של אמא רוסיה והקג"ב.

"טטריס" הוא מסוג הסרטים שכיף לראות, אך למרבה הצער חסרים מאוד בנוף הטלוויזיוני של שנת 2023. מצד אחד יש לנו מותחן מרתק והצצה כמעט חד פעמית על המלחמות הפנימיות של תעשיית משחקי המחשב והווידאו. מצד שני, הסרט מקליל את עצמו בעזרת הומור חינני, קטעי מעבר מפוקסלים ומונפשים ומוזיקה משובחת של שנות השמונים. על התסריט הנהדר אחראי נח פינק. בדיקה קצרה במרשתת לא מעלה שם של יצירה מוכרת שלו. העבודה שלו על "טטריס" חדה ומהוקצעת, כך שכדאי לשים לב לעבודות נוספות שלו בעתיד. קשה להאמין שמאחורי משחק וידאו פשוט כל כך התנהלה מלחמה כזו, והסיפור, המערבב אמת ובדיה, עטוף בעלילה מהירה עם קצב טוב שמצליח להחזיק את הצופה מול המסך בצורה מרשימה לאורך כל הסרט. אי אפשר להסיר את המבט מ"טטריס". הסרט משתמש באלמנטים של סרטי ריגול קומיים מלאים באקשן משנות השמונים סטייל "מפגש לוהט" משנת 1988. גם אז נעשה שימוש מוצלח בצמד רוסי-אמריקאי (ארנולד שוורצנגר וג'יימס בלושי).

אגרטון כהאנק רוג'רס מתהלך לאורך הסרט כמו קאובוי עם מגפיים ושפם אייטיזי טיפוסי. הוא מסמל את החלום האמריקאי ועד כמה רחוק ניתן ללכת (או לנסוע) כדי להגשים אותו. רוג'רס נתקל לא פעם באימת השלטונות הרוסיים ובעיקר באגרופם של אנשי קג"ב מושחתים, אך הם לא מצליחים לעצור אותו. רוג'רס הוא יזם בנשמה ושאפתן ברמות. אגרטון מגלם את המתכנת הכושל בהצלחה ומציג אותו כמקור להשראה, אמונה עצמית והצלחה. לצדו מככב ניקיטה אפריימוב כאלכסיי, המפתח המקורי של המשחק, שלצערו לא ראה אגורה שחוקה מרווחי "טטריס", לפחות עד שהיגר לארצות הברית בשנות התשעים. החיבור בין שני השחקנים מרגיש טבעי לחלוטין והתוצאה שמתקבלת ממערכת היחסים שלהם מזכירה את "נשק קטלני" בגרסת החנונים.

ביקורת קטנה על כל החגיגה הכל-אמריקאית הזו: אי אפשר להתעלם מהעובדה ש"טטריס" מספר סיפור של תקופה מנקודת מבט אמריקאית, כך שאנו מתוודעים לצד אחד של המטבע. במרדף אחרי החלום האמריקאי, רוג'רס מתואר לא פעם כאיש הטוב של הסיפור הזה (הוא אפילו אומר את זה בעצמו). בתקופה של תככים, מזימות ופקידי ממשל מושחתים, קשה באמת להאמין שרוג'רס לא טמן את ידו בצלחת. אך גם אם רוג'רס אכן לא היה טלית שכולה תכלת ורק אופורטוניסט שהיה במקום הנכון ובזמן הנכון, "טטריס" עדיין תופס מקום כאחד הסרטים המוצלחים של השנה.

לביקורות סרטים נוספות >> לחצו כאן