להיות אדם: 5 סרטים פילוסופיים שבוחנים את מהות האנושיות

1. הצחוק האחרון (1924)

הסרט של הבמאי הגרמני פ.ו. מורנאו עוסק בשוער (אמיל יאנינגס) של בית המלון "אטלנטיק" אשר גאה בעבודתו וכמוהו גם שכניו וחבריו אך יום אחד עם הגעתו לעבודה הוא מגלה שהחליפו אותו בשל גילו המופלג. מבויש, השוער מגורש מן השטח אולם במהרה הרכילות מתפשטת בין הקרובים לו ובתמורה הם משפילים אותו. נואש וחסר אונים מתגנב השוער בתור מפלט אחרון בחזרה אל בית המלון, רק כדי ששומר הלילה ימצא אותו לאחר מספר דקות שוכב מותש כמעט ללא רוח חיים. הסיפור טרם תם מאחר, שמיליונר אמריקאי נפטר בשירותי המלון וברגעיו האחרונים מחליט להוריש את הונו הנרחב לאיש שהיה לצידו באותה העת שהוא נשם את נשמתו האחרונה. עם כבודו בחזרה, השוער חוגג מאורע זה יחד עם שומר הלילה בסעודה חגיגית לפני שצוות המלון מגיע ומצדיע לו כאשר הוא עוזב בשנית את השטח.

סרט זה נעשה בשיאו של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני ומוצגת בו אותה תערובת של אקספרסיוניזם וריאליזם אשר מדגישה באופן מחושב את החיצוניות והפנימיות של הדמויות במקרה זה, את דמותו של השוער הישיש שלנו. לסרט שני נושאים עיקריים "זיקנה" ו"הבגדים עושים את האדם". ראשית, זיקנה - תקופה בחיים בה אשליית ההופעה מתחילה להיעלם אט אט. השוער, למרות ניסיונו הרב בעבודתו, מראה קושי פיזי שמקשה עליו לתפקד היטב כבעבר. הגאווה שהוא הרגיש תחילה בשל גילו המופלג לעומת ההשפלה המוחלטת שהוא הרגיש אחריה בשל הגיל היא מה שגורמת לו ליפול עמוק אל בור הייאוש הנצחי.

שנית, בגדים עושים את האדם - ככל שחושבים על כך, הסוף השמח מדכא באותה מידה, אם לא יותר מהסוף העצוב. הסיבה שבגללה בכלל יש לסרט שני סופים כה שונים אחד מהשני היא מכיוון שהמפיקים האחראים פנו אל מורנאו ודרשו ממנו לשנות את הסוף למשהו יותר מרומם רוח. פה נכנס הנושא של הבגדים או ליתר דיוק המדים אותם לובש השוער שלנו במהלך הסרט. תחילה מדיו הפשוטים של המעמד העובד ולבסוף המדים העשירים והמפוארים. כאן שוכנת הטרגדיה, כיצד מדים אלו באו לידיו? המיליונר המת שנפטר בשירותי המלון וברגע של חולשה הוריש את כל הונו לטיפוס האומלל לידו. כמו השוער אשליית הופעתו של המיליונר הבזבזן נעלמה בן רגע ועברה למישהו אחר שיפיק ממנה מעט תועלת טרם המעגל יחזור על עצמו שוב ושוב ללא סוף.

משחקו המצוין של יאנינגס, צילום נפלא בשחור-לבן, עריכה משוכללת, וחוסר התלות של התסריט בכותרות כמו ברוב אם לא כל הסרטים האילמים (מלבד ההתנצלות של מורנאו לפני "הסוף השמח") הופכים את "הצחוק האחרון" ליצירת מופת לא רק של תקופת הקולנוע האילם או של תקופת הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, אלא של הקולנוע כולו.

[*]

2. מראה (1975)

איש גוסס בשנות הארבעים לחייו - כמו כל דמות על ערש דוויי בקולנוע הוא נזכר בפרקים מעברו - הילדות שלו, המלחמה, חוויות אישיות מאוחרות יותר והמאורעות בהיסטורית רוסיה."מראה" הינה למעשה הפילוסופיה של הבמאי הגדול אנדריי טרקובסקי עצמו, המחולקת לפרקים על פי חייו שלו המוצגים כמעין חלום פנטסטי. המבטים החטופים שניתנים לנו מעברו הם יפים אך הם גם מוצגים בתור אלגוריות. אחרי הכל, טרקובסקי לא סתם ידוע בתור אחד מן הבמאים הפילוסופים הגדולים ביותר אי פעם ("סולאריס, סטאלקר").

טרקובסקי לא מסתיר כלל את התועבה העזה שהוא חש בזמנו כלפי ברית המועצות, האווירה הפוליטית ואפילו הפוליטיקה עצמה. הסרט נראה תחילה כחלום פיוטי אך במהרה ככל שהעלילה מתקדמת אותו חלום הופך לסיוט של ממש. הסיבה - שחיתות. ומאחר שכבר הזכרתי את המונח פוליטיקה אז אתם רק יכולים לתאר לעצמכם מאיזה תחום היא מגיעה.

3. תור הזהב (1930)

הסוריאליסט האהוד לואיס בונואל בשיתוף פעולה מרחיק לכת שני (הראשון היה "כלב אנדלוסי", 1929) עם האמן הסוריאליסט סלבדור דאלי. בסרט זה, שיגרום לכם להרים גבה פעם אחת יותר מדי, יקירי הסוריאליזם הללו יצאו ל"מלחמה" נגד שלושה דברים עיקריים שתפסו שליטה כוחנית על חיי האדם - משפחה, דת ומדינה. מה הייתה התחמושת שלהם? מין ואלימות כמובן. הסרט מחולק בהתאם לשלושה חלקים בהם מין ואלימות הם המרכיבים העיקריים ישר אחרי הסאטירה ההיסטרית.

ה"עלילה" נפתחת עם חבורת נוודים (את אחד מהם מגלם הסוריאליסט המוכר מקס ארנסט) שמתבוננים בתהליך זיווג של שני עקרבים. חלק זה במהרה יוצא מכלל שליטה. העלילה ממשיכה עם אירוע חברתי כלשהו בו אב יורה בבנו הקטן עם רובה ציד, פרה שוכבת על מיטה, גבר תוקף פיזית קשישה מכיוון שהיא שפכה טיפת משקה על החליפה שלו וזוג נאהבים צעירים מלקקים את האצבעות אחד של השנייה. החלק השלישי מסתיים עם דמותו של ישו גורר מעליו צלב אליו מחוברות קרקפות של נשים, כאשר הוא חוטף אישה ומטריד אותה מינית. בזמן שאנחנו נשארים מחוץ לתמונה, אנו שומעים את הצרחות שלה מגיעות מתוך הכנסייה.

קבלת הפנים לסרט הייתה קרה למדי וזה הביטוי העדין ביותר שיכולתי לחשוב עליו - "מגונה, מגעיל, וחסר טעם" זעקו המבקרים. דאלי, שנהפך לקתולי הדוק, סירב לעבוד שוב עם בונואל בשל התעקשותו על סאטירה דתית, המממנים של הפרויקט אוימו עם חרם והסרט עצמו הוחרם עד שנת 1979.

. בסרט זה אמנם נוכחת יותר ביקורת חברתית, שרק הוכיחה את עצמה כנכונה והולמת עם קבלת הפנים שלה זכה הסרט, מאשר פילוסופיה ישירה, אך בכל זאת ל"תור הזהב" יש כל כך הרבה מאפיינים מסקרנים שזה בלתי אפשרי להוריד את העיניים מהמסך.

[*]

4. אורדט (1955)

העלילה עוקבת אחר מאבקיה של משפחת בורגן המתגוררת יחדיו בכפר דני קטן. מיקל, הבכור מבין שלושת הבנים, איבד את האמונה שלו אך הוא נשוי לאישה מאמינה שעומדת ללדת את ילדם. אנדרס הבן הצעיר עסוק בהרהורי האמונה ובחיזורים אחר בתו של "אויבם המושבע" מנהיג כנסיה פונדמנטליסטי. הבן האמצעי יוהאנס הוא המתוסבך ביותר מבין השלושה לאחר שאיבד את שפיותו בזמן לימודי הכמורה שלו וכעת משוכנע שהוא ישו ואביהם הוא אלמן עיקש.

"אורדט" של הבמאי קארל תאודור דרייר הוא סרט על האדם והאמונה שלו, סרט אשר הושפע רבות על ידי סרן קירקגור אבי האקזיסטנציאליזם הדתי לפיו לאדם שלושה שלבים בחיים - אסתטי, אתי, ודתי. במילים אחרות - מה אם ישו היה מהלך בינינו? האם היינו מקבלים אותו לחיקנו, מתייחסים אליו באופן יאה, מאמינים לו? איך מקבלים את אותה אמונה, משתמשים בה בחיינו, מונעים ממנה להיעלם?

דרייר, במיוחד ב"אורדט", השקיע רבות בצילום השחור-לבן והתאורה המרהיבה. הכל קורן ומהפנט, דבר שהופך את הסרט ליותר עוצמתי ממה שיוצרים אחרים העזו לעשות.

[*]

5. שעת הזאבים (1967)

בדומה ל"מראה" של טרקובסקי, "שעת הזאבים" מוצג כמעין חלום מופלא המבוסס על חייו והפילוסופיה של היוצר גדול הבמאים הפילוסופיים אינגמר ברגמן. ככל שהעלילה מתקדמת, הסרט הופך לסיוט מוחלט, כאשר כאן הנושא העיקרי הוא הפחד.

צייר (מקס פון סידוב) מגיע עם אשתו התומכת (ליב אולמן) לאי אפלולי מבודד על מנת שהוא יוכל להתנתק מהעולם הסוער מסביבו ולהתרכז באמנות שלו. אך האמן חוטף התמוטטות עצבים ובמהרה הפחדים שלו מתחילים להשתלט על אורח חייהם השקט.

למרות שרוב סרטיו של ברגמן עוסקים במוות, מחלות ושגעונות, רבים דווקא מכנים את "שעת הזאבים" כסרט האימים שלו. הסרט נפתח עם מונולוג של האישה ישירות למצלמה בו היא מדברת כיצד שיגעון הוא מצב מדבק. עם הגעתם של הזוג לאי האמן במהרה נתקף חרדה ופחד מהזכרונות שלו. די ברור שהאמן לא חושש ממה שהעולם יעולל לו אלא ממה שהוא יעולל לעולם. הוא מרגיש דחוי ולא רצוי מכיוון שהציבור חפץ לריאליזם בניגוד ל"אומנות פשוטה". כתוצאה מכך הוא נהפך לטיפוס מנוכר, קר, ולעיתים הוא אף נראה כבריון, במיוחד כאשר זה נוגע לאשתו, שממשיכה לתמוך בו במהלך המשבר הנפשי שלו. לאחר מכן המצב מידרדר אף יותר כאשר האישה מגלה את היומן הפרטי של בעלה בו מתגלה מהם "הזאבים" שתוקפים אותו כל לילה.

סרט גותי זה יהפוך אתכם לשותפים במסע הייסורים הפסיכולוגי והקלסטרופובי של אמן "פשוט" עם לא מעט עזרה מסוון ניקוויסט הצלם המוכשר ששיתף פעולה עם ברגמן ועם אותם אלמנטים סוריאליסטים שהדביקו אנשים למסך עוד בסרט "תור הזהב".