פסטיבל הסרטים בערבה: המלצות וסקירות

אדם של יושרה

מבקר: אודי לוי

הבמאי האיראני מוחמד רסולוף עוסק במערכת היחסים החברתית בין המדכא למדוכא - בין השליט לנתין באיראן של ימינו. הסרט מעביר ביקורת נוקבת כלפי השלטון האיראני ולמרות שהקרנתו נאסרה באיראן, בשאר מדינות העולם קיבלו אותו בידיים פתוחות והוא אף זכה בפרס הראשון במסגרת "מבט מסוים" בפסטיבל.

הסרט עוסק ברז'ה, חקלאי שמוסריותו דוחפת אותו לחיפוש אחר צדק בעולם שנראה מושחת מן היסוד. הוא מתגלגל ממקום למקום כדי למצוא פינה בה יצליח להתנער ממשבצת המדכא/מדוכא שהחברה הציבה לו. לבסוף, כשהוא מוצא עצמו עסוק בחוות דגי הזהב שהקים, תאגיד מושחת המנהל קשרים הדוקים עם הרשויות מנסה להשתלט על האזור ולהזיק לו.

הסרט רווי במטאפורות ובדימויים ויזואליים שמצליחים להעביר את תחושותיו הקשות של רז'ה – מצד אחד האש מלווה את רז'ה לאורך הסרט ומצד שני הטבילה במקווה המים והמקלחות האינטנסיביות מקבלות גם הן ביטוי הולם. ניגוד זה בין שני היסודות המיתיים מרמז על קונפליקט פנימי בנפשו של רז'ה שתוצאתו תחושה של שריפה פנימית נוכח העוולות בחברה האיראנית. מול האש ניצב הכוח הנגדי - המים שנחווים לעיתים כמרגיעים ושלווים ולעיתים כרותחים ושורפים גם הם. לא מפתיע כי לאורך כל הסרט עוטה רז'ה על פניו הבעה מדוכדכת, שמצליחה להמחיש את הדיכוי שהוא חש ואף לדכא את הצופה יחד איתו.

רז'ה נשוי לחדיס, מורה במקצועה, ולשניהם ילד קטן. מערכת היחסים בתוך המשפחה עכורה רוב הזמן, אך המשחק של שלושתם טוב. הכימיה בין רוז'ה לחדיס מצוינת והם מצליחים להכניס את הצופה אל תוך עולמם שבנוי מתשוקה והרס. עם זאת, החיסרון העיקרי הוא שהסרט מצליח לנגוע רק במקומות הכואבים שבו, דבר שיוצר בצופה תחושת כבדות ויגע.

האופה מברלין

מבקר: רון פוגל

תומאס, קונדיטור מוכשר מברלין, מנהל מערכת יחסים עם אורן, גבר ישראלי נשוי. כשאורן נהרג בתאונת דרכים, תומאס נוסע לישראל בניסיון להתחקות אחר חייו. הוא פוגש את אלמנתו ענת, המנסה להמשיך בחייה ולשרוד בבית הקפה הקטן שלה במרכז ירושלים ומתקבל לעבודה אצל ענת תחת זהות בדויה. סרט מבריק ומהוקצע, העוסק בחשבון נפש חוצה מדינות.

ברוכים הבאים למונפראנס

מבקר: אלעד שלו

סרט הביכורים של הבמאית הצרפתייה לאונור סאראיי זכה בפרס מצלמת הזהב היוקרתי בפסטיבל קאן השנה ומוכיח כישרון ניכר ביצירה שהיא ייחודית ונגישה בו זמנית. העלילה עוקבת אחר אישה בת 31 בשם פולה (לטישיה דוש), המגיעה לפריס לאחר שנפרדה מהחבר שלה, ומחפשת את עצמה בעיר האורות ללא משפחה, חברים, דירה או עבודה כשרק חתול משמש לה כבן לוויה. אם העלילה נשמעת כעוד סרט ריאליסטי קודר, לא כך הדבר. זהו מסוג הסרטים שנשענים על תצוגת משחק חד פעמית של שחקנית שסוחפת את הסרט למעלה יחד איתה. דוש בוראת דמות שמצד אחת היא חריגה בנוף ומתנהגת לעיתים באקסצנטריות ומצד שני אי אפשר שלא לחבב ולרצות בטובתה. סאראיי גם משכילה להעניק לפולה נקודות אור ויכולת להניע את עצמה ולשלוט בגורלה, כך שלמרות הנסיבות הקשות שהוא מתאר, "ברוכים הבאים למופנראנס" מוציא את הצופה בתחושת אופטימיות ועם חיוך על הפנים.

[*]

לאקי מבקר: דין קליין

מותו של הארי דין סטנטון בגיל 91 לפני פחות מחודש הופך את "לאקי", סרטו הראשון של השחקן הוותיק ג'ון קרול לינץ' (בעלה של מרגו ב"פארגו", "זודיאק"), לשירת הברבור שלו – ואין דרך טובה יותר להיפרד מהשחקן הענק הזה.

סטנטון מגלם את לאקי, מתבודד מרצונו שחי בפאתי עיירה קטנה ושומר בקנאות על הרגליו היומיומיים הכוללים עישון סיגריה לפני הקימה מהמיטה, תרגילי יוגה, צפייה בשעשועוני טלוויזיה וכוסית בלאדי מרי לילית בבר המקומי. לא הרבה קורה בסרט, השואל קצת מהמבנה של "פטרסון" של ג'ים ג'רמוש בכך שהוא מציג לנו את השגרה של לאקי כמעט במלואה, יום אחר יום ותמיד אותו דבר. הדמויות הממלאות את הסרט כל כך מלאות חיים שאין צורך בעלילה מלאכותית.

המהלך העלילתי הרציני ביותר הוא שלאקי יום אחד בוהה בשעון המהבהב שעל מכונת הקפה שלו ונופל. דווקא מפגש עם רופא שאומר לו שהוא בריא יחסית לגילו המבוגר, מטעין אותו עם המחשבה על הלא נודע שלא הטרידה אותו כל ימי חייו בגלל פילוסופיית הזן שלו. אין צורך להוסיף שלכתו של סטנטון מעולמנו רק מטעינה את אותם הרהורים מדיטטיביים על קיום ומוות, אך בו זמנית הסרט כל כך פשוט שהוא לא סוחט רגשות אלא מרוויח אותן ביושר. בעזרת אמצעים קולנועיים פשוטים וצוות שחקני אופי מיומנים, לינץ' מביים פרידה נוגעת מאדם מרשים שיותיר חלל ענק. מזל שישנו הקולנוע כדי לראות אותו פעם נוספת.

נפש עדינה

מבקר: דין קליין

עוד סרט שהוקרן בקאן הוא החדש של הבמאי הרוסי סרגיי לוזניצה, שבמרכזו נמצאת גיבורה החיה בכפר רוסי נידח בזמן שבעלה בכלא. היא מקבלת בחזרה חבילה שהיא שלחה לבעלה ללא שום הסבר ויוצאת לאודיסיאה מדכאת בנבכי הבירוקרטיה הרוסית על מנת להבין למה החבילה נדחתה ואף לנסות ולהעביר אותה אישית לבעלה שבכלא סיבירי מרוחק.

במרכז המעשייה המעט קפקאית הזאת נמצאת דמות ראשית ללא שם - בכתוביות הסיום היא קרויה "נפש עדינה" – וגם נטולת אופי. היא מתהלכת עם מבט קפוא יחיד במהלך רוב הסרט והדמויות שהיא נתקלת בהן הרבה יותר מעניינות ממנה. בסצנות ארוכות המצלמה המיומנת של לוזניצה מוצאת פנים מעניינות בקהל שסובב את הגיבורה, איש איש ובעיותיו והצרות שלו (וברוסיה מסתבר לא חסרים כאלה). המפגשים שלה עם שולי החברה מספקים כמה מהרגעים המותחים ביותר אך גם מהמצחיקים ביותר בסרט.

ישנו כמובן המון עיסוק בעבר הרוסי לעומת ההווה (בחשיפה טראגי-קומית אנו מגלים שהפשיסטים עליהם כולם מדברים הם פעילי זכויות אדם) והעיר שנמצאת מסביב לכלא ומתקיימת בזכותו יכולה להיות אלגוריה למצב הקיומי. כמו "לוויתן" של אנדרייזוויאגינצב מ-2014, אפשר לשים את הסרט תחת ז'אנר סרטי הבירוקרטיה בעיירות שכוחות אל. למרבה ההפתעה ולמרות הקור האנושי שעולה ממנו, הסרט מצליח לספק רגעים קומיים, אבסורדיים ומוצלחים.