מה שעניין אותי זה לספר את האמת: ראיון עם במאית אפשר לנשום בשקט

כאשר פרמטרים כמו שפה, מרחק והבדלי תרבות גורמים לנו להתרחק אחד מהשני, האלמנט הגלובלי הוא ללא ספק אחד היתרונות הבולטים ביותר של הקולנוע. תמיד מדהים כיצד יוצרי סרטים הינו עם שמצליח לתקשר, להעביר מסר וכל זאת באמצעות שפה זרה ובצילומים במחוזות שרובנו מעולם לא הכרנו. כל זאת ליווה אותי בסרט האיסלנדי "אפשר לנשום בשקט", סרט הרחוק ממני שנות אור בשפה ובמיקום אך עדיין הצליח לתקשר איתי ברמה האישית ביותר.

עלילת הסרט עוקבת אחרי לארה, אם חד הורית המתמודדת עם קשיי המחייה של איסלנד ובו זמנית מנסה למצוא עבודה נורמלית בשדה התעופה כבקרית דרכונים. יום אחד פוגשת לארה באדג'ה, פילטה לא חוקית הנקלעת לצרות עם החוק, הדבר מוביל אותה ואת בנה למסע סוער ופורץ גבולות על מנת למצוא דרך לעזור ללארה.

איזולד אוגדוטיר, יוצרת הסרט שזהו סרטה באורך מלא הראשון, מספרת שעד לפני מספר שנים היא לא הייתה קרובה במיוחד לנושא הפליטים וגם לא הייתה קרובה במיוחד לתנאי החיים האיסלנדיים. "עברתי לניו-יורק בשנת 2001 וגרתי שם במשך עשר שנים", מספרת הבמאית. "רק שנה אחרי שסיימתי את הלימודים [לימודי קולנוע באוניברסיטת 'קולומביה'] עברתי חזרה לאיסלנד. תמיד התעניינתי במולטימדיה, לערבב בין אמנות לבין טכנולוגיה. אז החלטתי להיות עורכת אבל בסתר באמת רציתי לביים. אז החלטתי ב-2005 לביים את "מפגש משפחתי", סרט קצר שהיה בלי תקציב בכלל. למזלי, הסרט התקבל ב-2006 לתחרות הסרטים הקצרים של סאנדנס. זה גרם לי להאמין שאני יכולה לביים".

אוגדוטיר המשיכה ליצור עוד שני סרטים קצרים לפני שלמדה קולנוע באופן רשמי באוניברסיטת קולומביה. "הרגשתי אחרי הלימודים שאני מוכנה לחזור הביתה, מוכנה לחזור למשפחה שלי וכיוון שאף אחד לא נהיה צעיר יותר הרגשתי שאני רוצה להיות קרובה כמה שאפשר למשפחה. גם הרגשתי שאני רוצה לעשות סרטים באיסלנד על החברה האיסלנדית".

הבמאית נחשפה לראשונה לעולם הפליטים כאשר הסרט היה בשלבי פיתוח ראשוניים. "כאשר התנדבתי ב'צלב אדום' האיסלנדי פגשתי והתיידדתי עם אישה מאוגנדה", מספרת. "היא עצמה נמלטה מארץ מולדתה בגלל נטייתה המינית והיא סיפרה לי אודות מצב הפליטים באיסלנד. גם עשיתי מחקר בעיירה בה הסרט צולם. פגשתי נמלטים, הכרתי סיפורים שונים על אנשים שנמלטו מארצם בגלל עוני או פוליטיקה או נטייה מינית מסוימת. הם לא עשו את זה כי כיף להם לעבור, הם עשו את זה בגלל שהם לא הרגישו בטוחים בארץ מולדתם".

מערכת היחסים בין איזולד לאישה מאוגנדה והפליטים השונים היא מה שהוביל ליצירת סרט זה, סרט שמביט על האינדיבידואל בחברה האיסלנדית וגורם לאדם מבחוץ להזדהות עם דמויות שכבר לא מרגישות רחוקות ממנו. "הכרתי אנשים מכל רחבי העולם וחוויתי חיים בין-לאומיים, ככה הבנתי שבסך הכול כולנו חיים ביחד על הכוכב הזה. אני חושבת שדבר שריגש אותי בעשיית הסרט הזה זה שאני לא מדברת על סיפור איסלנדי מקומי, אלא על משהו הרבה יותר בין-לאומי". כמה המחקר שעשית השפיע על הסרט?

"אני חושבת שבלי המחקר יכולתי לעשות סרט, אבל הוא היה הרבה פחות טוב והרבה פחות אמין. מה שרציתי לעשות זה להראות את המציאות, איך זה באמת. כולנו קוראים בעיתון על סטטיסטיקות מסוימות ודעות שחלקן בעד הפליטים וחלקן נגד, אבל אני רציתי לעשות את הסרט הזה אישי ולהתמקד בדמות אחת מאוד אנושית בכוונותיה. בשביל זה הייתי צריכה להכיר את האישה הזו ואת הסיפור שהיא עברה".

גם בסרט הזה וגם בסרטים הקצרים שלך את בוחרת להתמקד בדמות של גיבורה נשית שעוברת קשיים הגדולים ממנה בהרבה.

"אני חושבת שעבורי זה מגיע מתת-המודע. תמיד מרתקים אותי אנשים משולי החברה, יש בהם הרבה יותר דרמה מאשר אנשים עם חיים קלים ונחמדים, זה פשוט מה שמעניין אותי באופן טבעי. מבחינת הגיבורות, אני לוקחת קצת מעצמי בכתיבה, אז כמובן שאישה היא בדרך כלל הגיבורה שלי. בדרך כלל הדמויות שלי מתמודדות עם מיניות, משהו שאני יודעת מהחיים שלי. בעיקר מה שעניין אותי זה לספר את האמת בצורה האותנטית ביותר".

איך היה לביים סרט במספר שפות?

"זה בהחלט היה משהו שלקח לנו יותר זמן. בין טייקים אתה רוצה לדבר עם השחקנית הראשית באיסלנדית ולדבר באנגלית עם השחקנית הבלגית שמשחקת את האישה האפריקאית, ובסופו של דבר הייתי צריכה לוודא שהילד הקטן מבין, כי הוא לא מבין אנגלית. זה עבד אבל בעיקר לקח הרבה זמן. זאת בנוסף לכל מיני בעיות במזג האוויר שלקחו לנו זמן והיה לנו גם חתול על הסט, ניצבים שלא היו שחקנים. אז אלו בהחלט היו צילומים כיפיים, אבל לא בדיוק הצילומים הפשוטים ביותר".

סרט הביכורים של אוגדוטיר זכה להתקבל בהקרנת בכורה העולמית לפסטיבל שאליו הגיעה עוד בהיותה במאית צעירה וחסרת ביטחון עם סרטה הראשון, פסטיבל סאנדנס. אבל הפעם היא לקחה את כל הקופה כאשר היא זכתה בפרס הנחשק של 'הבמאית הטובה ביותר'.

איך הייתה ההרגשה לזכות בפסטיבל סאנדנס?

"זה היה חלום שמתגשם, למרות שזה היה חלום כל כך רחוק שלא חשבתי שאגיע אליו. זו בהחלט הייתה הפתעה נעימה. אני חושבת שהסוד הוא לא לוותר, להמשיך ליצור כל הזמן ובכל התנאים שאתה יכול ליצור. אני חושבת שבשביל להיות יוצר סרטים טוב אתה צריך להיות אובססיבי בנוגע לספר סיפורים, ליצור רגעים קולנועיים".