Seret מהעבר: עשור לשאטר איילנד

היום לפני 10 שנים יצא לקולנוע "שאטר איילנד", שיתוף הפעולה הרביעי במספר בין שניים ממקופחי האוסקר הגדולים ביותר, הבמאי מרטין סקורסזה והשחקן לאונרדו דיקפריו. הסרט הפך בזמנו לרווחי ביותר מכל סרטיו של הבמאי עם הכנסות של 294 מיליון דולר, שיא שהשניים שברו שוב ביחד שלוש שנים מאוחר יותר, עם "הזאב מוול סטריט". למרות ההצלחה המסחרית, "שאטר איילנד" יישאר מאז ומעולם בצלו של סרט אחר שיצא באותה שנה בדיוק וגם בו לאונרדו דיקפריו מתקשה להיאחז במציאות בזמן שהוא נרדף על ידי בת דמותה של אשתו המתה – "התחלה" של כריסטופר נולאן, שהגיע למקום השני במשאל סרטי העשור של האתר.

בסרט, המבוסס על ספרו של דניס להיין, טדי דניאלס (דיקפריו) הוא מרשל וגיבור מלחמה עטור שבחים, שמגיע בשנת 1954 לאי שבו שוכן בית חולים פסיכיאטרי לפושעים. טדי חוקר היעלמות של אחת המטופלות ועל הדרך חושף שורה של אי סדרים וקונספירציות, כאשר במקביל אנחנו נחשפים לצדדים נסתרים ומסוכנים יותר באופיו וצוללים לתוך דמותו בזמן שהוא מתמודד עם אובדן, בגידה ובעיות זהות.

לצדו של דיקפריו (המצוין כרגיל) ניתן למצוא כוכבים רבים מהשורה הראשונה, כמצופה מסרט של סקורסזה, ביניהם האגדות בן קינגסלי ומקס פון סידוב. מארק ראפלו זכה בתפקיד בסרט לאחר שכתב לסקורסזה מכתב הערצה. ב-10 השנים שלאחר מכן השחקן כיכב סרטי גיבורי על, מסוג הסרטים הפחות אהוב על הבמאי הוותיק – שיצא לאחרונה נגד סרטי מארוול וכינה אותם "לונה פארק" ולא קולנוע. מועמדים אחרים שנשקלו לתפקידו של ראפלו הם רורבט דאוני ג'וניור וג'וש ברולין, גם הם כוכבי סרטי מארוול.

אמנם לא מדובר בסרט טיפוסי עבור סקורסזה, אבל הוא מאפשר לו לעשות את מה שהוא כל כך אוהב – לחקור ולנבור במוחם של רוצחים פסיכופתים. כאן עומדים לרשותו לא רק צלילת עומק אל תוך תת המודע של הגיבור הראשי, אלא אי שלם של עבריינים חולי נפש, וגם הרופאים עצמם לא ממש נקיים מרבב. הבמאי מתכתב עם עצמו כאשר את הבמה תופס הרוצח המסתורי אנתוני ליידיס, שנראה ממש כמו שילוב של טרוויס ביקל מ"נהג מונית" ומקס קיידי מ"פסגת הפחד". בודדים הבמאים שיכולים לקחת תסריט עם טוויסט עלילתי צפוי למדי ולא להפוך אותו לסרט אימה חד מימדי ונשכח. סרטים כאלה יש בשפע, לפני "שאטר איילנד" ואחריו, ראו עלייתו ונפילתו של מ. נייט שאמאלאן, שהפך את ז'אנר סרטי הטוויסט לעוד יותר צפוי ומאוס. עבור סקורסזה מדובר במעין בי מובי, אבל הוא נכנס לכל פינה בסרט והופך אותה לשלו. הוא מצליח לשלב באמנות, ויזואלית ותמטית כאחד, סרט אימה פסיכולוגי עם מותחן היצ'קוקי, פילם נואר, דרמת שואה (הגיבור השתתף בשחרור מחנה הריכוז דכאו), תעלומה בסגנון "המועמד ממנצ'וריה" ואמירה מודרנית על מאבק קיומי והתמודדות עם פוסט טראומה. הוא אפילו מצליח להעניק ערך רגשי לטוויסט הבלתי נמנע.

[*]

בצפייה חוזרת, כל הרמזים נמצאים במקומם, שתולים ביד אומן. למשל, הרתיעה המוחלטת של טדי ממים, החל ממחלת ים בסצינת הפתיחה ועד לכוס מים בלתי נראית בידי מטופלת ששוב הופכת לכוס מרגע שכבר אין בתוכה מים. מצד שני, השימוש הנרחב שלו באש בכל הזדמנות, בניגוד מוחלט למים. גם סצינות הפלאשבקים וההזיות מוצבים בסנכרון מלא עם טריגרים במציאות הנוכחית של טדי, על מנת להאיר את המתרחש במוחו.

שאלת הסיום של טדי, "האם עדיף לחיות כמפלצת או למות כאדם טוב?", שלא הופיעה בספר, היא הד של משפט דומה שנאמר ב"אביר האפל": "או שאתה מת כגיבור או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", ותפקידה למעשה הוא כמו של הסביבון שנופל או לא נופל ב"התחלה" – לחלק את קהל הצופים לשני מחנות שיתווכחו על משמעותה גם 10 שנים אחרי.