יום הולדת 90 לפולנסקי: עשרת הסרטים הגדולים של הבמאי

סכין במים (1962)

אמנם פולנסקי יצר מספר סרטים קצרים בתקופתו כסטודנט לקולנוע, אך סרטו הארוך הראשון היה "סכין במים". כמו מטאור שמו עלה בתעשיית הקולנוע ובפי המבקרים, והיה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הסרט הפולני מתאר את סיפורם של זוג נשוי ולא מאושר, היוצא לטיול של סוף שבוע ביאכטה שלו, ומעלה על הסיפון טרמפיסט זר. הנווד מתגלה כמרדן ומאבק כוחות חריף מתפתח בין שני הגברים, כאשר רגשות מודחקים עולים אל פני השטח.

הסרט מהווה דוגמה מצוינת ליכולת טובה מאוד של פולנסקי - העין החדה שלו לגילוי שחקנים. ליאון נימצ'יק, אשר גילם את דמות הגבר הנשוי, היה השחקן המקצועי היחיד בקאסט. פולנסקי לקח חבורה של שחקנים חובבים, או לא שחקנים בכלל (את יולנטה אומצ׳קה, ששיחקה את האישה, הוא גילה בבריכת שחייה במקרה) והפך אותם לכוכבים בין-לילה.

רתיעה (1965)

סרטו הראשון של הבמאי באנגלית, שזכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין, מבוסס על אישה צעירה שהכיר בזמן שהותו בפריז. הסרט מצולם כולו בשחור-לבן ובסגנון מעין-מוקומונטרי, הופק בתקציב זעום, אך המקצועיות של פולנסקי והצוות שלו גרמה לכך שזה כמעט ולא מורגש.

מעניין לקרוא את מה שאמר פולנסקי על הסרט לאחר שנים: “מכל סרטי, ‘רתיעה' הוא המרושל ביותר ". עצם העובדה ש״רתיעה״ נחשב בסטנדרטים שלו כ׳מרושל׳, מעידה על הרמה שפולנסקי דורש מעצמו ומעובדי הסט. יותר מחמישים שנה לאחר יציאת הסרט, והוא שומר על רמה גבוהה ועומד במבחן הזמן. קתרין דנב המצוינת משחקת את דמותה של קארול, בחורה צעירה שעברה בעברה אונס, וגרה בדירה של אחותה בלונדון. כאשר היא נותרת לבדה בדירה, מתחיל מאבק נפשי עיקש בינה לבין עצמה, כאשר מצבה הולך ומחמיר עד לאיבוד שפיותה.

ללא מוצא (1966)

סרטו השני של פולנסקי באנגלית עוקב אחר דיקי, גנגסטר במנוסה הלוקח זוג נשוי כבני ערובה. בדומה ל״סכין במים״, גם כאן מתפתחים מאבקי כוח בין שלוש הדמויות, וגם כאן הזוג הנשוי מוצג כחסר אהבה ומשעמם. אולם, הסרט הזה מהווה קפיצת מדרגה מבחינתו של פולנסקי, שמכניס כאן פסיכולוגיה עמוקה יותר מסרטיו המוקדמים יותר, וחוקר את טיבה של המיניות העצורה בין בני הזוג המתוסכלים. פולנסקי פיתח פה כמה תמות מרכזיות בעשייתו, כאלה שיבואו לידי ביטוי בהמשך, בסרטיו הבאים. הוא מציג דמויות מורכבות ומנוכרות בדרכו הייחודית, בסרט שזכה בפרס דב הזהב היוקרתי של פסטיבל ברלין.

תינוקה של רוזמרי (1968)

סרטו המוכר ביותר של פולנסקי ואחד מסרטי האימה הטובים ביותר בכל הזמנים. הסרט עוקב אחר רוזמרי (מיה פארו), ובעלה גאי (ג'ון קסאווטס, שבהמשך הפך לחלוץ הקולנוע העצמאי), העוברים לגור בבית דירות יוקרתי בניו- יורק, בעל היסטוריה של מקרי מוות מסתוריים ושמועות על פולחני שטן המתחוללים בו. רוזמרי, שנמצאת בהריון, רואה איך למורת רוחה בעלה, שחקן כושל, מתיידד עם דיירי הבניין ומתחילה לחשוד כי קנוניה מתפתחת סביב התינוק שבבטנה. הסרט מחלחל עמוק בבטן של הצופים, ומותיר אותם תוהים לאורך כל הדרך על טיב החשדות של רוזמרי, והאם היא מאבדת שפיותה או שמא המציאות נוראית יותר ממה שנראה על פני השטח. הפרנואידיות של רוזמרי גורמת לחווית הצפייה להיות לא נוחה, מערערת ואפילו אימתנית. פולנסקי מיטיב להפוך כל פרט בסרט למאיים - האיקונוגרפיה הייחודית שלו, הפסלים ועיטורי הבניינים המבשרים רעות, הצל המאיים לכסות על כל דבר שמשי ותחושת המועקה שרודפת את הצופים, הופכים את הסרט לאחד הטובים בז׳אנר.

צ'יינהטאון (1974)

סרט הפילם-נואר של פולנסקי הפך לקלאסיקה קולנועית באופן מיידי. ג׳ק ניקולסון מגלם את דמותו של הבלש הפרטי ג'ייק גיטיס, שנשכר על ידי אישה נשואה על מנת לעקוב אחר בעלה, מהנדס מים בשם הוליס מולריי. לאחר החקירה, מגיעה אליו אישה (פיי דאנאוויי הנהדרת), פאם פאטאל קלאסית, הטוענת כי היא בעצם אשתו של מולריי. מכאן ואילך גיטיס מוצא את עצמו מסובך ברשת שקרים וקונספירציות מורכבת להפליא.

התסריט הכתוב לעילא זיכה את התסריטאי רוברט טאון בפרס האוסקר, בנוסף לפרס גלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר שהסרט זכה בו. התסריט, מורכב ועמוס בניואנסים דקים, מטופל בצורה עדינה ומרשימה מאין כמוה על ידי פולנסקי, שמוסיף לו רבדים ומשמעויות משלו, ע"י בחירות בימוי שונות. הסרט, שלכאורה מתיימר להיות ״הסרט האפל״ במלוא המשמעות, חותר תחת הז'אנר ונותן לו טוויסטים חדשניים, כאשר התוצאה מהפנטת ואינה נותנת מנוח.

פרנטיק (1988)

האריסון פורד מגלם את ד"ר ריצ'רד ווקר, אשר מגיע לפריז עם אשתו מטעמי עבודה. אך הטיול מקבל תפנית איומה כאשר אשתו, סוניה, נעלמת במפתיע מחדר המלון שלהם. לאחר שווקר מבין שהמשטרה המקומית לא תהיה לו לעזר במקרה הזה, הוא לוקח את העניינים לידיים, ובעזרתה של אישה מסתורית עם חוכמת רחוב (עמנואל סנייה) הוא יוצא למצוא את אשתו.

הסרט אמנם לוקה בחסר בפן התסריטאי, אבל הצופים מקבלים פיצוי גדול בדמות יכולת הבימוי של פולנסקי, שמציג כאן באורח כמעט מושלם את אחד המאפיינים הכי טובים שלו - קלסטרופוביות קולנועית. הוא 'חונק' את הצופה, מעיק עליו ולא מניח לו לקבל קתרזיס לכל אורך הסרט. אבל הסרט לא מצטיין רק בפן הזה - הפסקול של אניו מוריקונה מהפנט, והצילום של הסרט ברחבי פריז מסעיר - יפה וסוחפת, אבל גם קרה ומנוכרת.

ירח מר (1992)

אולי הבחירה הכי שנויה במחלוקת ברשימה. הסרט התקבל בביקורות מעורבות, וסצנות המין הנועזות שבו היו קיצוניות מדי לחלק מהצופים. אבל למרות הכל, זה כנראה הסרט האהוב עליי של הבמאי, ולטעמי מדובר ביצירה שהקדימה את זמנה. ״ירח מר״ עוקב אחר שני זוגות שדרכיהם מצטלבות בדרך חולנית במהלך שיט תענוגות.

פיונה ונייג'ל (קריסטין סקוט-תומאס ויו גרנט, בתפקיד החשוב הראשון שלהם), זוג בריטי נשוי, פוגשים במימי (שוב, עמנואל סנייה), צרפתייה יפהפייה ומפתה, ובעלה, אוסקר (פיטר קויוטי), סופר אמריקאי כושל המתנייד בכסא גלגלים. נייג׳ל מוצא את עצמו מרותק למימי, ונענה בהדרגה לחיזוריה העדינים. אוסקר, מצידו, מתעקש לספר לו את סיפור האהבה ביניהם, שמתגלה יותר כסיפור אזהרה. בסרט זה אנו מקבלים את פולנסקי השלם - מספר סיפורים דגול, יחד עם במאי בחסד. פולנסקי מציג על המסך שתי עלילות במקביל, על צירי זמן שונים וקפיצות תכופות. הוא מכניס את הצופה למסע אינטנסיבי ומרתק, כאשר הצעד הבא הוא בגדר לא ידוע. טוויסטים מפתיעים, אווירה מותחת ומחשמלת, תצוגת משחק של רביעיית קאסט נפלאה נותנים את החותם על סרט מושלם, אך קשה לצפייה בשל העומס הרגשי שהוא מעמיס על הצופים.

השער התשיעי (1999)

לפני יציאת הסרט, לקח פולנסקי הפסקה מסרטי האימה שאיתם היה מזוהה בשנות השישים והשבעים. כאן, הוא חזר לסגנון אותו היה מזוהה בתחילת דרכו, אך כבמאי בוגר יותר ובעל ניסיון. התוצאה הצדיקה את ההמתנה. ״השער התשיעי״ עוקב אחר סוחר-ספרים נדירים בשם דין קורסו (ג׳וני דפ), היוצא למסע בעקבות ספר שטני. המסע מוביל אותו לסכן את חייו ולהיתקל באנשים מסתוריים וזדוניים. הסרט מכניס את הצופה לתעלומה מותחת ומסקרנת, בעקבות ספר שאמור לפתוח את השער לעולם הצללים. סיפור מרתק ומשחק אדיר של דפ ועמנואל סנייה (אשתו של פולנסקי).

הפסנתרן (2002)

ניטשה פעם כתב כי העצות היחידות שהוא מקשיב להן, הן עצות שנכתבו בדם. כמה במאים יוצרי קולנוע שעשו סרט על השואה, ויש לא מעט כאלו, חוו אותה בעצמם? פולנסקי, שבגיל ארבע עבר עם משפחתו מצרפת לפולין, איבד את אמו במלחמת העולם השנייה לאחר שנספתה במחנה אושוויץ. אביו שרד את מחנה מטהאוזן, ופולנסקי עצמו נשלח לגטו קרקוב. הוא נמלט משם בשנת 1943, בהיותו בן עשר, והוסתר על ידי משפחות פולניות, שם העמיד פנים שהוא נוצרי קתולי. רק לאחר סיום המלחמה התאחד עם אביו.

הפסנתרן ולדיסלב שפילמן, שעל בסיס דמותו וספרו האאוטוביוגרפי מבוססת עלילת ״הפסנתרן״, טען כי לדעתו האדם המתאים ביותר ליצירת הסרט הוא פולנסקי, וכך היה. לאחתר תקופה קשה בקריירה שלו, הסרט זכה להצלחה קופתית עצומה והכניס מעל ל-120 מיליון דולר וזכה בשלושה פרסי אוסקר, כולל לבמאי הטוב ביותר.

סופר הצללים (2010)

בגיל 77, פולנסקי החליט ליצור סרט עם ביקורת גלויה על הממשל הבריטי, ועל יחסיו עם ארה״ב. הסרט מבוסס על ספר בעל אותו שם של רוברט האריס, והשניים עיבדו וכתבו את התסריט לסרט ביחד. סיפורו של סופר צללים (יואן מקגרגור) הנשכר כדי לכתוב את האוטוביוגרפיה של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, וחושף סודות ששמים את חייו בסכנה. מה שנשמע תחילה כסרט מתח פוליטי קונבנציונלי, מתגלה כסרט בעל קצב מסחרר ותיאוריות קשר מתוחכמות. הסרט אכזב בקופות, אך הביקורות היללו אותו, ופולנסקי זכה בפרס דב הכסף על הבימוי בפסטיבל ברלין, ובשישה פרסי האוסקר האירופי. .