Seret.co.il - חדשות קולנוע | חדשות בידור :: איאן פלמינג מתהפך בקברו - קוואנטום של נחמה

מאת: רון פוגל

השנה מלאו מאה שנה להולדתו של איאן פלמינג הסופר שהביא לעולם את המכונית המופלאה "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" וגם יצר את אחד מגיבורי התרבות הפופולאריים ביותר בחצי השני של המאה העשרים, האיש ששותה את המרטיני שלו מנוער אבל לא מעורבב - ג'יימס בונד הידוע במספרו בשירות החשאי הבריטי 007 (האפס אפס מייצג את הרישיון של בונד להרוג).

הרבה מרטיני, בחורות נאות ונוכלים מרושעים זרמו בנחלי העולם מאז ששון קונרי גילם לראשונה את דמותו של הסוכן האולטימטיבי בשנת 1963 בסרט "דר נו" ("הוי אורסולה אורסולה..."). רבים ניבאו לו כישלון אך הוא למרות נבואות הזעם הפך ג'יימס בונד למותג הקולנועי המצליח בתולדות האומנות השביעית. לאחרונה יצא הסרט ה- 22 בסדרה הבלתי נגמרת הזו, "קוונטום של נחמה" (שאני עדיין מנסה להבין את משמעותו, למבאר נכונה את שם הסרט יוענק אקדח וולטר פיפיקיי וספר זיכרונותיו של המפיק אלברט ברוקלי).

[*]

איך הצליח בונד לשרוד את הימים שאחרי המלחמה הקרה? איך הוא לא הזדקן? מדוע הוא עדיין שובר קופות עולמי? אלו שאלות למחקר סוציולוגי מעמיק אבל אחת הסיבות להצלחת הסדרה היא ללא ספק שבמשך שנים שמרו בקנאות יוצריה על דפוסים ברורים וידועים שנתנו לצופה הרגשה שגם אם כל העולם משתנה הרי בעולמו של ג'יימס תמיד הדברים יישארו קבועים: הרשע תמיד יהיה ארכי פושע ולידו שומר ראש מפלצתי ורצחני, הנשים תמיד יהיו יפיפיות ובסוף (או בהתחלה) יפלו שדודות וייכנעו לקסם האנגלי המתפרץ של גיבורינו, אתרי הצילום יהיו מדהימים, איש הפעלולים ("קיו") יצייד את הסוכן העשוי ללא חת בצעצועים מתוחכמים ובמכוניות אלגנטיות שתמיד יצילו אותו ברגע האחרון והתסריטאים תמיד ידאגו שלג'יימס תהיה איזו שורת מחץ אלגנטית גם אחרי הקרב הקשה ביותר.

כשניסו יוצרי הסדרה לסטות מהעקרונות המקודשים האלו התוצאה בקופות הייתה בדרך כלל הרסנית. ג'ורג' לזנבי הדוגמן האוסטרלי נזרק אחרי "בשירות הוד מלכותה" הסרט הראשון שהציג בונד אנושי ופגיע וגם נגמר די רע (הסרט לטעמי הוא בין הטובים בסדרה ומתכתב באופן גלוי עם סרטיו של בונד עד אז). טימוטי דלטון הזעפן נתפס על ידי הקהל כבונד אפור מדי ולקחת למפיקים חמש שנים להרים את סרט הבונד הבא אחרי "רישיון להרוג" בכיכובו.

[*]

ויהי ערב ויהי בוקר וגם פירס ברוסנן עשה קולות של "אני רוצה הביתה" ויוצרי הסדרה הביאו את דניאל קרייג הגברי והמסוקס ויצרו (בהרבה אומץ יש לציין) את בונד מחדש ב"קזינו רויאל". למרות שבונד מתאהב(!) ולמרות שהוא מאד פגיע הסרט פוצץ קופות והמפיקים החליטו שזה הזמן למתוח את החבל עוד יותר וכך הגענו ליצירה הנוכחית, "קוונטום של נחמה", ששוב משנה את חוקי המשחק של בונד ומהווה סרט המשך ישיר ל"קזינו רויאל".

למרות הגישה המתנשאת בנוסח "העולם הוא מגרש המשחקים של האדם הלבן" יש בסרטי בונד קסם קולנועי אמיתי ורוב הסרטים הקודמים בסדרה יכלו לתת לצופה הנאה מרובה ותמורה מלאה לכספו. חבל שבמאמץ לברוא שוב את ג'יימס כשלו יוצרי "קוונטום של נחמה" ובעצם ניסרו את הענף שעליו הם יושבים.
[*]

כשאין איש פעלולים ואין צעצועים מיוחדים, כשנערת בונד מתאמצת להראות הכי רע שאפשר ומסתפקת בנשיקות קלילה על לחיו של גיבורינו (ואני באמת מקווה שבסרט הבא שלה, "קירות", בבימויו של דני לרנר תגלה הגברת קירילנרו איזה ניצוץ של יכולת משחק), כשסצנת הפתיחה נראית כמו חיקוי עלוב לסרטי אקשן מהמזרח, כשהרשע הוא איזה נבל בגרוש חיוור להחריד ואין לו אפילו שומר ראש שראוי להתכבד בו - אנו נותרים עם ג'יימס בונד לעניים ולמסתפקים מאד במועט. שלא לדבר על התסריט המופרך שהוא מקושקש וחסר הגיון לחלוטין וברוב המקרים גם לא מובן (מי זו נחמה? איפה הקוונטום? ולמה היוצרים חושבים שקרייג צריך לדמם כל הסרט?) ועד עכשיו אני מתקשה להאמין שבין כותביו נמצא פול האגיס המוכשר כשד ("התרסקות").

בימים יפים יותר היו סרטי בונד מתכתבים עם הטרנדים הקולנועיים שהתרחשו באותה תקופה: "מרוסיה באהבה" היה סרט מלחמה קרה שלא בייש את המעללים של הארי פאלמר ודומיו, "חיה ותן למות" (לטעמי הסרט הטוב בסדרה עד היום) היה ממש הצדעה לסרטי הבלאקספלויטיישן של אמצע שנות השבעים ו"האיש בעל אקדח הזהב" סיפק כמה תובנות מרתקות על סרטי הקרטה של ברוס לי ודומיו במזרח.

[*]

לעומתם "קוונטום של נחמה" הוא סרט חלול וריקני שמשייט לו לבדו בחלל הריק. זהו ללא ספק הסרט הגרוע ביותר שנוצר בסדרה עד היום ואם יוצריו לא ישנו כיוון הסדרה עלולה לגווע לה לאיטה והיא ראויה להרבה הרבה יותר מכך.

בסוף הסרט הופיע הכיתובית שתמיד עושה לי צמרמורת: "ג'יימס בונד יחזור". אני מאד מקווה שהוא יחזור בתור ג'יימס המוכר והאהוב, עוד פיאסקו כזה וגם אני אפסיק לשתות מרטיני.