ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

סרט חמוד ומהנה לצפייה. עובר מהר, עם רגעים מפתיעים ומרגשים. הדמויות מאד סטריאוטיפיות ושטוחות, והמסר בנאלי וצפוי. זה לא נושא חדש ואין כאן עומקים מיוחדים, משונה שהוא קיבל אוסקר. אבל בהחלט מעביר שעתיים בכיף.

סרט מקורי ומשעשע ("מקורי", למי שלא מיצה את טרנד המשולשים הרומנטיים על טהרת הגברים או הנשים. מה שהיה פעם אמיץ כבר הפך להיות די בנאלי, מס הכרחי בדרך לאוסקר). זו לא דרמה תקופתית קלאסית, והיא לא מעוררת רגשות קלאסיים. זו יותר קומדיה מרושעת ושונאת אדם. וזו, אולי, הייתה הכוונה. לכוון את הצופה לרגשות אחרים מאלו שכבר נשחקו עד דוק. אם זו הכוונה, זה עבד. הסרט לא משעמם, ועובר מהר. קשה להגיד שהוא יותר מזה.

סרט ישראלי קלאסי: סיפור קטן, וסימבול ששוחקים עד דק (כאן זו ההקבלה בין הילדה, גאולה, לגאולה המטפורית). הילדה נהדרת, סיפור על ילדים תמיד נכנס ללב, והסרט לא משעמם לצפייה. אבל הסיפור (להקה לשעבר שמתאחדת) מאד שטחי ובנאלי, הדמות הראשית לא עוברת שום תהליך, והשירים, שאמורים להיות שיא הסרט, לא מאד מסעירים. זמרים חוזרים בתשובה ממירים את התרוממות הרוח האמנותית בהתרוממות רוח של אמונה. כאן נראה שלדמות הראשית אין את שניהם. אולי זה מה שניסו להגיד.

סרט מתח מוצלח ויעיל. עשוי היטב לפני נוסחה שעובדת. טוויסטים טובים ובמקום, לא משעמם לרגע והסוף מפתיע. הגימיק (סרט שמצולם כולו דרך מסכי מחשב) עובד מצוין. לא מעיק על הצפייה, מעורר מחשבה על חיים בעולם הרשת. הצפייה הייתה כמו לקרוא מותחן טוב, מאלו עם הכריכה השחורה שמתחלפים אחת לחודש. בספרים טובים באמת יש תמיד איזה סבטקסט, אמירה חוץ-עלילתית או לפחות ניסיון. ב"חיפוש" הסתפקו בגימיק, ובסיפור מתח שלא באמת מנסה להגיד כלום. ככה שערך תזונתי אין כאן. אבל צפייה בהחלט מהנה, מרגשת לפרקים ומותחת ומעניינת - זה כן.

איזה יופי של סרט! אני אפילו לא אוהבת קומדיות רומנטיות בדרך כלל. כאן הטריילר והזמנה לסרט השפיעו. אלו הסיבות בגללן אהבתי אותו: א.נופי אנגליה הנהדרת. ב.גיבורה ראשית שמרגישה שבזבזבה 15 שנה מחייה. גיבור שמרגיש שבזבז כמה עשורים. שניהם גדושי כנות וחמלה ותקווה. ג. סיפור נהדר על מוזיקאי שהרטיט לבבות בתור צעיר. היום הוא חי כמו מה שהוא: גבר מובטל שמשלם על טעויות. אבל האגדה שהיה ממשיכה לחיות. והיא אפילו לא מעניינת אותו. צפייה מהנה, והסרט לא מתפוגג עם הכתוביות אלא נשאר במחשבות. מומלץ מאד (-:

סרט עמוס דיאלוגים. אישית חיבבתי אותם אבל יש להודות ששני אנשים באולם נחרו בקול. נושא נהדר ומשחק נהדר. משהו בסיפור כולו היה מוקצן מדי. כאילו לא סמכו על הקהל שיבין גם קונפליקט יותר מורכב. זה הוריד מאמינות הסיפור. טקסטים הם לא מדע מדויק, אין צודק וטועה, ואף אחד לא כותב את המקבילה הספרותית של גילוי תרופה לסרטן. ועזרה בכתיבה זה תמיד דבר חמקמק. חבל שלא השאירו את החמקמקות הזו. אבל בשורה התחתונה, סרט חביב לאוהבי ספרים וגלן קלוז נהדרת.

סרט מוקצן ושטוח. דמויות חד ממדיות ברמת קריקטורה. הרעים הם קלישאות חבוטות של רעים. אית''ן הוק בתפקיד מוחמץ של הגבר המחוספס והאכזר, שמתחת לכסותו האטומה אמורים לגלות את ליבו הטוב. אבל לא מגלים. מה שמגלים, זה שכמה השניות בסוף הסרט, בהן רואים את מוד האמיתית ובעלה, הפיקו יותר חמלה ומורכבות מהסרט הזה, שלקח סיפור אמיתי וסיפר אותו הרבה יותר רדוד וגרוע מהמציאות. בכיתי מאד בחלק האחרון, ויצאתי בהרגשה שחוץ מצער ולב נחמץ לא חוויתי כלום. ואפילו הצער נבע מהצגה מוקצנת ורדודה של הסיפור האמיתי. נופי נובה-סקוטיה בתפקיד עצמם היו מרהיבים. הסרט בכלל לא. אם רואים, עדיף בטלוויזיה.

סרט עדין ומאד יפה, על שישה שבועות של התבגרות. קצת ארוך (שעתיים ורבע) ומצריך סבלנות, אבל בסופו של דבר, סיפור יפה ומשחק נהדר. לא אקשן הוליוודי, כן מעניין ורגיש ונוגע ללב.

יופי של סרט! שיר הלל למוזיאון עצמו, וגם לירושלים. הסרט, כמו המוזיאון, מורכב מתמונות, והשלם גדול מסך כל חלקיו. שעה וחצי של סרט תיעודי עברו מהר ובהנאה. מומלץ מאד.

סרט כואב לצפייה. סיפור יפהפה, משחק מצוין של אשר לקס ויעקב כהן. הדמויות עצמן סטריאוטיפיות, לפעמים על גבול המופרך והלא הוגן (למשל המורות שמייצגות את "המערכת"). מצד שני החיים עצמם באמת מופרכים לפעמים :-) שילוב נהדר בין שאלות אוניברסליות לנוף מקומי. הסיפור נותר חסר נחמה, יצאתי בוכה ומועקת. ככה ש"הנאה" היא לא בדיוק המילה כאן. אבל זה סרט שעובד, ונשאר במחשבות והלב הרבה אחרי הצפייה.

סרט חביב שעושה את עבודתו היטב (חוץ מהסוף הארוך מדי. חבל שלא פרשו בשיא). העובדה שזה סיפור אמיתי (המפיק הוא הבן של הדמות בסרט) הופכת אותו לכדאי לצפייה. יש צילומים של המשפחה האמיתית בסוף, וזה מקרה נדיר בו הם יפים ומרתקים יותר משחזור אותן הסצנות בסרט :-). יש משהו נחמד בעובדה שהדמויות מדברות בהומור בריטי חביב, ולא בפאתוס תמידי. זה יותר דומה לחיים האמתיים. הגיבור הראשי היה מאד מעצבן בעיני, אבל אני חושדת שזה מסיבות אישיות. סה"כ שחקנים טובים וסיפור מרשים.

סלט מטופש של כל קלישאת סרטי אסונות שצולמה אי פעם. השחקנים מדקלמים את תפקידיהם הדלוחים ברצינות תהומית, כנראה כמחאה חתרנית. בתור פארודיה על סרטי אסונות זה אולי יכול לעבור, אבל עדיין משעמם.

קשקוש מוחלט. הסרט בגרסה המקורית, לפני עשרים ומשהו ושנה, היה אחד הסרטים האהובים עלי. הוא היה עשוי היטב, ושאל שאלה אמיתית ומרתקת על החיים אחרי המוות. נכון שגם אני הייתי צעירה בעשרים שנה. אבל המותחן הדרמטי הפך, בגרסה המיותרת והדלה הזו, לסרט נעורים גרוע. עם משחק נוראי, ותסריט דליל שכולל בעיקר את דמויות מדקלמות כל התרחשות במפורש. המסתורין נעלם, ובמקומו יש הפחדות מטופשות מעדות הבווווו. זה באמת עד כדי כך מקושקש וגרוע. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה לטרוח ולצפות בזה. לא העלילה שנהרסה (איך סיפור כל כך מרתק הפך לפשטני, צדקני, מופרך וכה אדיוטי?) לא המשחק, ואפילו לא הנוסטלגיה.

מפתיע לטובה. קודם כל בעשייה הקולנועית המוצלחת והלא מביכה. משחק נהדר, צילומים נהדרים. העלילה, האמנם די איטית, מקורית ונוגעת ללב ומעניינת לצפייה. שי אביבי בדרך כלל משחק דמות קבועה: הגבר התל אביבי הציניקן, המרושע והשטוח. גם כאן הדמויות היו מעט שטוחות, ודיברו כולן באותו הקול. אבל נתגלו ניצוצות של חמלה, אפילו בדמות הקבועה של אביבי. וסה"כ זה סיפור יפה ונוגע ללב, שמסופר היטב. זה הסרט שהיינו צריכים לשלוח לאוסקר.

משעמם וגרוע. תסריט דל ומשחק איום. עשיתי הרבה מאמצים לראות אותו בקולנוע, אבל החביאו אותו בשעות לא אפשריות והוא ירד כמעט מיד. כשראיתי סוף סוף, הבנתי למה. רוב הסרט השחקנים מדקלמים משפטים בנאליים כמו בהצגת בית ספר. שום תגובה רגשית לא נרשמה חוץ משעמום. גם הצילומים לגמרי מחמיצים את פוטנציאל הים. מיותר מכל בחינה.

סרט מתוק, מתוק. סיפור לא מתוחכם במיוחד, שמסופר בחן ובלי יומרות וסימבולים. בניגוד לסרטים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, כאן לא מציקים עם טכניקה ואמירות גרנדיוזית. התוצאה: סרט כיפי, נעים לצפייה, שמשאיר הרגשה טובה.

משעמם ומייגע. מזכיר את הסדרות הישראליות המלנכוליות משנות ה-90 - משפחה לא מתפקדת, גראס ושיגעון וטראומה מהעבר. המון סימבולים מתאמצים, והרבה מהתבלין שנחשב איכות (צילומים משונים, סצנות סוריאליסטיות וכו''). טכניקה מיושנת שלא מעוררת מחשבה או רגש. הרבה זמן לא חיכיתי כל כך שסרט יסתיים.

חיכיתי לסרט הזה מאד, והקפדתי לא לקרוא עליו לפני הצפייה. התחושה הכי חזקה שהוא עורר בי הייתה - כמה שזה יכול היה להיות ספר מצוין. בסוף הסרט גיליתי שהוא באמת מבוסס על סיפור קצר. אין לי ספק שהסיפור טוב יותר, והחורים שקיימים בסרט לא קיימים בו. ועדיין, אהבתי את הסרט, והמשכתי לחשוב עליו די הרבה אחר כך, ולו בגלל הנושא הנפלא. חייזרים מגיעים לכדור הארץ, וכדי לתקשר איתם צריך לבנות איתם שפה משותפת. המילים שמלמדים אותן הן המציאות הנוצרת. בנקודות שונות בעולם נוקטים גישות תקשורת שונות, ומגיעים לתוצאה שונה. יש בסרט כמה כשלים: הדילוגים בין העבר להווה מובילים לאמירה די בנאלית, וכך גם דחיקתן של רוסיה סין לתפקיד מחרחרות המלחמה. גם השאלה הבסיסית על גורל ובחירה נשארת שטוחה, ואני בטוחה שבסיפור היא מתקבלת אחרת. זו יצירה על מילים, מדיום הקולנוע לא עושה לה חסד. גם המשחק לא היה מבריק בעיני. ועדיין, בשורה התחתונה חשבתי שזו יצירה יפהפיה, או לפחות וריאציה על יצירה יפהפיה.

הספר של פיליפ רות'' (שנקרא זעם. למה הפכו אותו להתפכחות? זעם זו המילה המושלמת לספר ולסרט) נפלא. גם הסרט מצוין. אם היה דחוף להפוך את הספר לסרט? לא בטוח. הדקה בהתחלה והדקה בסוף, שנתפרו כדי ליצור מסגרת שלא היתה בספר, די קלושות. אבל הסיפור נשאר מעולה, והמשחק מרהיב. ויש כמה סצנות שכן יוצאות נשכרות מהמעבר לתלת ממד. למשל התמונה מרובת המשמעויות, בה מרקוס לובש סינר עם דם כשר. הספר הוא ספר מבריק על איך זעם נעורים יכול להיות הרסני. הסרט מתחקה אחרי הסיפור די בדייקנות. וגם מדגיש שוב כמה מלחמה זה דבר אדיוטי. אבל חבל לטרוח עם המסר הזה. הוא ממילא לא עובד. בשולי הדברים: דמות החבר לחדר קצת מוחמצת. יש סיבה ליחס שלו למרקוס, היא מוסברת בספר אבל בסרט הולכת לאיבוד.

הרבה זמן לא קרה שיצאתי מסרט באמצע. סרט מאד גברי, חבורת גברים אחת מנסה ללכוד חבורה אחרת. המון טסטוסטורון, מעט מאד ליבידו. התפאורה מתאמצת מדי, נראה שהמפיקים הסתובבו בשווקים ולא השאירו בהם אף מנורה או ספה מהאייטיז. הרבה נאומי גבורה על הדבר הנכון וכו'. אולי זה משתפר בהמשך, אבל אפילו השותף הגברי השתעמם ונטשנו. אולי תפסו בסוף את המבריחים, ואולי לא. האמת היא שמה שראינו לא הצליח להפוך את השאלה למעניינת.