ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

אני לא אוהב את מרבית הסרטים של אבי נשר. בעיניי, הסרטים של נשר מזלזלים באינטליגנציה של הצופה, הדמויות שטחיות, הסצנות טיפשיות, והטקסטים לפעמים משוועים למישהו שיגיד לנשר: אחי, לא ככה מדברים היום. והסרט הזה לא פחות גרוע מ'תמונת הניצחון' הקודם של נשר, שגם הוא היה פמפלט שטחי להחריד. הבעיה היא שהפעם נשר לא עוסק במלחמה מלפני כמעט 80 שנה, שיש כאן רק מעטים שזוכרים מה באמת היה שם, אלא בשואה השנייה של העם היהודי, וכזו שכולנו היינו שותפים פעילים בה, מי יותר ומי פחות. איך בכלל מתמודדים עם שואה בקולנוע? הרי אין באמת דרך לספר על 1,200 שנשחטו, נרצחו, נשרפו ונאנסו ועוד 251 שנחטפו, חיים או מתים. נשר בחר לטפל באירוע על ידי שילוב של כמה סיפורים אישיים, שהשתלבו באותו יום, והתוצאה היא סרט לא אמין, עמוס בקלישאות ובסצנות מביכות, שלא באמת מצליח להעביר את מה שהתרחש באותו יום. למתבונן מן הצד זה יכול להיראות כמו סרט אקשן שבו יש 'טובים' שנלחמים ב'רעים', ולא יום שבו נטבחו כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע. לא ספרתי, אבל אני מעריך שאם עושים 'בודי קאונט' לכמות הגופות בסרט, יוצא כמעט שוויון בין נוחבות לאזרחים...

סרט מאד שבלוני, ולא מעניין במיוחד. מתאר בית יתומות בוונציה, שהפעיל תזמורת נשים שניגנה בפני אצילי העיר בתקופת הרנסנס, כשהנשים היו מיועדות להינשא לגברים ששילמו עבורן. כל זאת, בתקופה שבה אנטוניו ויואלדי שימש כמנהל המוזיקלי של המקום. הכל צפוי, והסוף לא ממש ברור. רק הערה קטנה: הסרט נקרא באיטלקית פרימאוורה, שפירושו אביב, וזאת - כרמיזה ליצירה 'ארבע העונות' שהיא המפורסמת ביותר של ויואלדי. המפיצים, ככל הנראה, לא תרגמו את השם, אלא הותירו את השם האיטלקי, שנשמע ציורי יותר, וחבל - כי בכך הם פיספסו את המסר העיקרי של הסרט.

אחלה סרט. עשוי כמו שצריך, משחק מצוין של כולם. לא סרט גדול, ובתקציב מינימלי, אבל רגיש ועדין. בהחלט מומלץ.

סרט סביר, לא יותר מזה. חלק מאותו גל של נוסטלגיה לחיים הפשוטים והעממיים של מזרח-גרמניה, לפני שהמערב השתלט עליהם, והפך את חייהם לחומרניים וקפיטליסטים. מבוסס באופן רופף על עובדות היסטוריות - תושבים במזרח גרמניה מצאו מאגר של שטרות הכסף הישנים שעמדו לצאת מהמחזור, והשתמשו בהם להחליף למארקים של מערב גרמניה. נחמד, אבל לא משהו.

סרט ביכורים על הצדדים הטובים והרעים שבו. סובל מחולשות של סרט סטודנטים, אבל בסך הכל - לא רע, וראוי לצפייה. לזכותו ייאמר שהוא לא נופל לקלישאות אמריקאיות ולא לסוף מתקתק יתר על המידה.

סרט מז''אנר ה''להרגיש טוב'', כזה שיוצאים ממנו עם חיוך מבית הקולנוע, ושוכחים אותו אחרי חמש דקות. אמנם מבוסס על סיפור אמיתי, וכמה מהקטעים אכן מרגישים אבסורדיים עד כדי כך שאכן התרחשו באמת, אבל הסרט לא ממש אמין, והדמויות שבלוניות. לא יתכן, למשל, שבארגנטינה של שנות השבעים יש כל כך הרבה מקומיים שמדברים אנגלית משובחת, והשילוב של ימי שלטון הגנרלים עם סיפור הדסאפרסידוס והאמהות של כיכר מאיו הוא די מאולץ. חבל, כי היה אפשר לעשות מהסיפור המיוחד הזה סרט ממש טוב, וזה כמעט טוב. עדיין, אפשר לראות, אבל לא לאוסקר.

שילוב בין ז''אנרים - בין ''מורה משנה חיים'' ל''צאצאית מחפשת סוד משפחתי אפל'' וכמובן ''מבוסס על סיפור אמיתי''. סיפורו של מורה קומוניסטי בכפר קטן בספרד בתקופת מלחמת האזרחים, כאשר הצלחתו הפדגוגית עם ילדי הכפר לא מונעת מאנשי הכפר השמרנים לצאת נגדו כשאנשי גנרליסימו פרנקו מגיעים לכפר במשימת חיסול שמאלנים. לא רע, אבל מאד צפוי.

אדיר מילר יודע את נפש הקהל הישראלי ומגיש לו בדיוק את מה שהוא אוהב: דרמה משפחתית שטוחה, קצת שואה, קצת הומור, אבל ממש במרכז הקונצנזוס. והרבה הרבה גאווה לאומית. הנה, תראו אותנו הישראלים, איך אנחנו גם מאמינים בהשם יתברך וגם יודעים לקבל זוגיות לסבית, ואם רק לא נכפיף את גבנו לדרכון זר, ונענוד סיכה עם דגל ישראל, נוכל להעליב את כל העולם האנטישמי שמסביבנו, כי אנחנו תמיד הכי טובים, הכי מסכנים והכי צודקים, אבל גם יודעים לתחמן את הגויים, כמובן. הסרט מלא קלישאות, כולל שני נאומי פאתוס של אדיר מילר , ועמוס יתר על המידה בעלילות משנה מיותרות. אדיר מילר הוא אדיר מילר, תיקי דיין עושה תפקיד לא רע וקצת שבלוני. אמא של אדיר מילר, לעומתה, דווקא מציגה אישיות הרבה יותר עמוקה ומעניינת בקטע הסיום הקצרצר. ג''וי ריגר בעיניי היא בלתי נסבלת, ולא בפעם הראשונה, אבל דווקא הג''ודאית ירדן ג''רבי מפתיעה בתפקיד בת זוגתה, ומוכיחה כישורי משחק לא רעים בכלל. הסרט בכללו הוא פשוט לא מספיק טוב. די מזכיר בשטחיות שלו את סרטיו של אבי נשר, רק עם תוספת של הומור ועדי העובדים של אדיר מילר.

סרט ביכורים וזה מאד ניכר בסרט. התסריט לא ערוך עד הסוף, ויש בו כל מיני סצנות שמנסות להיות מיוחדות, אבל בעצם כבר ראינו כמותן בעשרות סרטי התבגרות. בגדול - הדמויות והסיטואציות הן די קלישאתיות ודי צפויות. לפעמים גם לא הגיוניות. למשל - ההשתנה מהרכב. מה הבעייה לבקש מהנהג לעצור? בשורה התחתונה, ראינו כבר סרטים ישראלים טובים מאלו, ולצערי, גם אין לו סיכוי באוסקר, כי הוא לא מחדש כלום. אני מניח שהוא ידבר יותר לבני נוער, וזה בסדר גמור, כי הוא ממש לא בליגה של הגדולים.

סרט מצויין, רגיש ואמיתי, עם משחק מצויין של שלושת השחקנים הראשיים, וגם דמויות המשנה. אם עוד לא צפיתם - לכו לראות.

סרט לא טוב, למרות משחק מצויין של צמד השחקנים הראשיים, ששון גבאי הנפלא ואוסי לוי הנהדרת. כל שאר השחקנים, פרט לליטל שוורץ המפתיעה, לא באותה רמה, וחבל. מעבר לכך, התסריט לא מהודק. יותר מדי דמויות, הסרט מתפזר, כולל דמויות משנה כתובות רע. תוזכר במיוחד הילדה המתבגרת שמדברת כאילו יצאה מפארודיה בארץ נהדרת. הסרט מזלזל באינטליגנציה של הצופה כשהוא חוזר על אותם מוטיבים פעם אחר פעם - מילות החיבה בערבית, למשל. התוצאה היא סרט ארוך מדי. עריכה טובה ויותר מהודקת היתה עושה עימו חסד, וחבל, כי ששון גבאי ואוסי לוי ממש נהדרים.

סרט שהליהוק דפק אותו. סיפור מעניין על האופן שבו החברה הישראלית בשנות ה-50 התייחסה לאנשים שנחשדו ששימשו בתפקיד קאפו במחנות הריכוז. היה יכול להיות סרט ממש טוב, אלמלא הציבו בתפקידים הראשיים את רותם סלע, שהיא שחקנית מצויינת אבל מאד-מאד ישראלית, ויותר מכך - את ליאור רז, שממש לא מתאים, ותמיד משחק את אותה דמות. גם הכימיה ביניהם לא ממש עובדת... חבל מאד. יחד עם כך, הסרט לא גרוע, ובהחלט אפשרי לצפייה.

סרט מצוין, עם משחק מצוין, אמין, ובנושא שעד היום לא ממש עסקו בו - המסע לפולין. שילוב של גיל ההתבגרות מול מראות וסיפורי השואה, האופן שבו בני נוער, שבגיל הזה מתעניינים בדברים אחרים, מתמודדים מול המסע הזה, ציפיות בית הספר, הטקסים המאורגנים וכו''. מעניין, עשוי טוב, ובהחלט מומלץ לצפייה.

לא עפתי. הסרט הוא סוג של צ''ולנט: זרקו המון דברים פנימה, כך שיתאים לכולם, ויוציא את כולם עם חיוך. אז יש בו דרמה חברתית, רומנטיקה, הומור, עולם תחתון, קרב מעמדות ואפילו קטע משפטי. התוצאה חביבה, אבל לא מדובר ב"מחוברים לחיים", או סרט בעל נפח. השחקנית הראשית היא בסדר גמור, וגם הילד החמוד עושה עבודה טובה בתור הילד החמוד, אבל יש יותר מדי תפרים גסים בעלילה. בקיצור, נחמד, אבל לא משהו ששווה ללכת בשבילו במיוחד לקולנוע.

נפיחה פלצנית שמבקרים, וגם האוסקר, אוהבים. סרט שבא לומר דבר מאד פשוט, וגם מאד מקובל בימינו, מאז משפט אייכמן והספר של חנה ארנדט: הנאצים לא היו מפלצות. לפחות לא באופן גלוי, לפחות לא רבים מהם. הם היו אנשים רגילים, שפעלו בשירות המנגנון החולני והרצחני הזה. הסרט מספר על משפחתו של רודולף הוס, מפקד אושוויץ, שהתגוררה באופן בנאלי לגמרי, בהנאה רבה ובאיכות חיים גבוהה, ממש על הגדר של מחנה ההשמדה. הבעיה היא שזה כל הסרט. אין עלילה, אין התפתחות, אין סיפור. כלומר, מדובר בגימיק, באמירה, שהתרחבה לכדי סרט של כמעט שעתיים, בלי ממש הצדקה. ואחרי שהבנתם את זה, אתם צריכים לעכל את הבנאליות של החיים, והבנאליות של הסרט. יש שיחזורים תקופתיים מעניינים, שרובם מתרחשים על גבי ''מסך ירוק'' ברקע ובסאונד, שבו שומעים יריות, רעש של רכבת וצרחות, אבל לא רואים ממש שואה. אה, כן, יש איזה סיפור צדדי, שמובא בשחור-לבן, על נערה פולניה - שהיתה באמת - שהביאה אוכל לאסירי המחנה. מעבר לזה, כלום. בקיצור, יש לכם דברים טובים יותר לעשות בזמן שלכם.

סרט חכם, עם אמירה חשובה על הצביעות של תרבות ה''ווק'' באמריקה ועל תיוג של אנשים לפי צבעם. כמעט מושלם, ומהנה לצפייה.

לא רע, אבל לא כל כך טוב כפי שעשו ממנו. לא סרט גדול, והוא די שבלוני ואמריקני ביותר מדי מקומות. ארוך מדי, ולרגעים - משעמם. משחק מצויין של השחקנים הראשיים, ובפרט - ג''יאמטי. אפשר לצפות. לא חייבים.

לא רע בכלל. מעניין, עשוי טוב, והעובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי בהחלט מוסיפה.

עשוי לא רע, אבל בהחלט אפשר לוותר. זה לא קוסטוריצה, והסיפור פשוט משעמם, ולפעמים אפילו מגוחך. אפשר להבין את דובר, שמנסה להציג את העדה הגיאורגית באור אוהב אך גם מתעב. זה לא ממש עובד, והדמויות נראות בעיקר מיושנות ומנותקות. יש לכם דברים יותר טובים לעשות.

להנמיך ציפיות. לא סרט גדול, לא סיפור גדול, לא משהו שבגללו יזכרו את וודי אלן. סרט חביב, עם שילוב מוזר בין מוזיקת ג'אז עליזה לעלילה פחות עליזה, סיפור קטן על רומן שמתפתח בין אשה נשואה לידיד נעורים, וההסתבכות שבעקבותיו. לא משהו ששווה בשבילו לצאת לקולנוע, אבל אם אתם כבר מול הקופות, אז אפשר להיכנס.

ועוד הערה אחת, בתקווה שמישהו ממפיצי הסרט קורא את זה: יש יותר מדי טעויות בתרגום. אני מבין שהיה לחץ זמן להעלות את הסרט במקביל בארץ ובחו"ל, אבל רצוי שתגידו למתרגמים לעבור שוב על התרגום, במקביל לסרט, ולתקן את הטעויות. דוגמא אחת: לא יכול להיות שכשבסרט מדברים על ''בעלות הברית'' ב-1943, בכתוביות יהיה רשום שזה האו"ם, כשארגון האומות המאוחדות קם רק אחרי המלחמה.

עלילה שתפורה בחוטים גסים, וסובלת מרגעים רבים של חוסר אמינות. הסרט מבוסס על ספרו של פרדיננד פון-שיראך שפורסם גם בעברית, נכדו של מנהיג ה''היטלר יוגנד'', שכנראה נושא מטען כבד משל עצמו. מכיוון שפון-שיראך הצעיר הוא עו"ד, גם הספר, והסרט בעקבותיו, הם במתכונת של דרמה משפטית. לצופה הישראלי ברור די מהתחלה לאן כל זה הולך, ומה הסיבה לכך שממש בתחילת הסרט נרצח גרמני קשיש. לידיעת המגיבים, הספר/סרט ממש לא מבוסס על סיפור אמיתי, אבל הרקע המשפטי - החוק שנדון בסיום, הוא אמיתי לגמרי, ובוטל בעקבות פרסום הספר של פון שיראך. העלילה בנאלית, ומזכירה דרמות משפטיות מבית המדרש של ג''ון גרישם ואחרים. עו"ד צעיר וחסר ניסיון, שמתמנה לייצג אדם שרצח תעשיין קשיש, אך מסרב להסביר מה היה המניע שלו לרצח, עד שעוה"ד יוצא לחקור, ומגלה את העבר. הדמויות - שטחיות, המשחק - ככה-ככה, העלילה - צפויה להחריד, וגם מוסר ההשכל לא מפתיע. החלק הכי אמין בעיניי הוא דווקא זה שבו נכדתו של התעשיין מטיחה הערה גזענית כלפי העו"ד ממוצא טורקי, ובכך מראה שגם בגרמניה הנוכחית, האחרת, עדיין הגזענות חיה ונושמת.

במשפט אחד: לא סרט שואה, אבל סרט שמבקרים אוהבים, הקהל - פחות. סרט הזוי למדי, שמבוסס על נובלה של שטפן צוייג. לא מיועד למי שמחפש להבין או ללמוד על השואה, כי הסרט הוא יותר בגדר מותחן פסיכולוגי בנוסח החשוד המיידי או אינספשן, מאשר סרט שדן בתקופת הרייך השלישי. הסרט עשוי טוב, משוחק טוב, ועדיין יש בו לא מעט רגעים מתים. המלצה מסוייגת בהחלט.

סרט ממש טוב, שלא זכה כאן להכרה שהוא ראוי לה. משחק מצויין של כל הקאסט, ובעיקר שני השחקנים הראשיים, בימוי מצויין, תסריט אמין, וגם עיסוק בהוויה חברתית שלא עסקו בה מספיק אצלנו - העלייה הגדולה של שנות ה-90, וקשיי הקליטה, בעיקר של האוכלוסיה המבוגרת.

בפראפרזה על שם הסרט, הייתי מסכם את הביקורת ב"הסירו את הסרט הזה מרשימתכם". ויותר בהרחבה: סרט סטודנטים שהתארך יתר על המידה. סוג של אמירה חברתית, כביכול, אבל בפועל - הזייה מתמשכת. וגם לא צריך ספוילר, כי מהדקה הראשונה די ברור מה יקרה בסופו של הסרט. יש כאן שניים שמשחקים טוב: ברניס בז''ו הצרפתייה, שהיא שחקנית מקצועית, וגם יפה מאוד, ויובל מנדלוביץ'', שהוא הפתעה של ממש. יש עוד כמה הבלחות, אבל בגדול, המשחק ממש לא אמין. ואם מדברים על אמינות, אז הסרט לא בונה מינימום של אמינות. לא ברור מדוע הגיבורה עושה את מה שהיא עושה, לא ברור מי נותן לה להקים מאהל על חוף הים ואיפה השירותים שם?, למה הומלסים בכלל רוצים לגור על חוף הים... בקיצור, סרט בוסר של יוצר בוסרי שמתגלח על פרצופינו. יש לכם דברים יותר טובים לעשות בזמנכם הפנוי.

מי שבחר את הסרט הזה להיות נציג ישראל בפרסי האוסקר, הוא או מטומטם מוחלט או גאון שאין כמוהו. מדובר בסרט תעמולה פלסטיני, וסרט תעמולה שקרי, שמבוסס על מציאות שאינה קיימת. מן הבחינה הזאת, צודקים שחקני הסרט שסירבו לייצג את ישראל, כי זה פשוט לא סרט ישראלי, אלא אם כן סרט אנטי-ישראלי יכול לייצג את ישראל. במציאות: אין סגר על כפרים ישראלים, לא סוגרים להם את החשמל לימים שלמים, לא עושים להם מיסוך סלולרי, ולא סוגרים להם את מעבר המזון. אפילו לעזה דאגה ישראל לשלוח משאיות מזון, גם בימי הקרבות הקשים ביותר. למה הדבר דומה? שישראל תשלח לטקס האוסקר את ''היהודי זיס'', כי הוא סרט שעוסק ביהודים... כל הנרטיב בסרט הזה הוא שיקרי, ובעיקר - שונא ישראל. ישראל כמדינה, ישראל כמהות, ישראל כבני אדם. בתור איש שאינו ימני, נכנסתי לסרט הרבה יותר אוהד לעניין הפלסטיני מאשר יצאתי ממנו. הרבה פחות מאמין בדו-קיום, כי דו-קיום לא יכול להתבסס על שקרים, והסרט הזה כולו שקרי. לסיכום: אין שום סיבה שאדם כלשהו, ובוודאי ישראלי, יצפה בסרט תעמולה שיקרי, והאבסורד הגדול הוא שממשלת ישראל השתתפה במימון הסרט הזה. מדהים.

סרט סטודנטים שהתארך יתר על המידה. עצוב, אבל כמה ש''''אפס ביחסי אנוש'''' היה מוצלח, כך הסרט הזה כושל. לא מצחיק, לא מעניין, לא הגיוני משום בחינה. ראיתם פעם זוג אחרי חתונה שיש לו עוד כוח לעשות משהו?. המשחק גרוע, חוץ מאורלי זילברשץ, שבכל פעם שהיא ''''חוחית'''', היא מצחיקה, הדיאלוגים טיפשיים. תעשו טובה לעצמכם, ופשוט ותרו על הסרט הזה. הייתי מציע זאת גם לבמאית, אבל מאוחר מדי.

סרט דיבורים צרפתי אופייני. שיעמום מתמשך. על יחסי אמהות - בנות. קתרין דנב מגלמת דמות של שחקנית ידועה, שלא טרחה לתחזק את יחסיה עם בתה, ולעת זיקנה קוצרת את פירות אי-השקעתה. לא עצוב במיוחד, לא מרגש במיוחד, לא מיוחד במיוחד. בקיצור, אפשר לוותר. אגב, בצפייה הביתית כולם נרדמו לסירוגין.

הבעייה הגדולה ביותר של הסרט היא שהוא נעשה על ידי מעריץ. וכאשר גרופי עושה סרט על פוליטיקאי, תקבל תמונה די פלקטית, אוהדת, ובהגדרה - חלקית. אין ספק שכך דב חנין היה רוצה לראות את עצמו, ואין ספק שהוא אפילו היה רוצה לראות יותר מהטוב הזה. אבל, כצופה באולם, לא קיבלתי תמונה שלמה, או אפילו בעלת עומק כלשהו, של החבר דב. דב חנין ללא ספק היה חבר כנסת מוצלח ומשקיע. אין ספק גם שהוא אידאולוג גדול, שמאמין בדרכו, והולך בה. אבל הסרט לא חשף שום דבר שלא ידענו עליו קודם, ולא חידש כלום למי שקרא את הערך על דב חנין בוויקיפדיה (בוויקיפדיה יש יותר מידע). הסרט גם לא עימת את חנין עם נקודות החולשה שלו. למשל, אין בסרט טיפת ספק, או הרהור על צדקת הדרך. לא רק בשאלות הגדולות (למשל, השאלה הפלסטינית או הכניסה לכנסת על גבי קולות הערבים או סיבת הפרישה האמיתית מהכנסת), אבל גם לא בשאלות הקטנות (גבעת עמל, מגבות ערד, אום חיראן). האם דב חנין הוא באמת רק אידאולוג, או שמא גם קצת פוליטיקאי? בקיצור, פלקט חביב מאד, אבל בכל זאת, פלקט.

סרט שבלוני (עיירה שכוחת-אל, גיבורים עממיים) עם דמויות מקרטון ושחקן ראשי לא חתיך (שזה פשע במונחי הז''אנר). לכל דמות יש את המאפיין החד-מימדי שלה, רובן - דייגים מחוספסים, המזמרים בזמנם הפנוי. סיפור לא חשוב, על אירוע לא חשוב (הם לא באמת כבשו את העולם), שכל הדמויות בו שבלוניות להחריד, ולא חורגות מן ההגדרה שלהן. כבר ראינו אלף סרטים כאלה, אז הנה הגיע עוד אחד. הוא לא רע אם אתם מחפשים סרט נוטף סוכר להעביר איתו שעה וחצי, אבל אם יש בכם טיפת ביקורתיות, הסרט יתרסק כבר אחרי עשר דקות.