ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

כלום. זו המילה היחידה שעליה אני יכולה לחשוב לאחר שצפיתי בסרט המדובר. ואילו יכולתי, הייתי מוחקת גם את המילה הזאת ומשאירה חלל ריק תוצרת ה space-bar. אם יש צורך בפירוט רחב יותר, אפשר לומר שהסרט הוא רצף של תמונות המונע בידי טורבינות השיעמום של אישה בגיל המעבר. היא מחפשת "משמעות", והצופה משלם וסובל. הסצינות תלושות אחת מהשנייה, לא גמורות, לא ממצות, נגמרות במהרה בטריקת דלת או במבט חטוף, יש המון שחקנים, אף אחד מהם לא מספיק להשאיר שום סוג של רושם ברור לפני שעוברים לסצינה הבאה. אין שום קונפליקט ברור בסרט, שום נקודה שצריך לשאוף אליה, שום גירוי אמוציונלי לא מפתח את העלילה. רק ג'וליה רוברטס, עם מבט חלול, עור חיוור, בכי לא צפוי, וסימנים קשים של אנורקסיה בולימיה, מנסה לשכנע אותנו הצופים, שהיא באמת, אבל באמת הזמינה חצי מהתפריט במסעדה ברומא, וגמרה את כל צלחת הפסטה עטורת הפרמזן, בלי להקיא אחר כך מאחורי הקלעים. הקלוז אפים על האוכל בסרט הם רבים מדי, השתיקות צורמות מדי, והאמירות הפילוסופיות ברבע שקל לא מצליחות לפרוץ את הסכר של ההיגיון הבריא.