ביקורות / תגובות / המלצות לסרט

נהניתי מהויזואליות,מהצבעים אדום, כחול, לבן המתארים את הלכי הרוח של הבמאי- הצבעוניות של ילדותו בכפר העני אך העשיר בדמיונו,באדום התהילה,בכחול המחזיר אותו למי הרחם ולעמימות או אם תרצו להתחלה חדשה מאפס, אבל גם לאופטימיות של אמו המביטה השמיימה מבעד למערה בו חיה עם בנה,ולבסוף בלובן המסך המנקה את הבמאי מכל תהילה ופוזה, כמו דף לבן. אהבתי את הרעיון של השיתוק והיציאה ממנו אל חידוש היצירה אחרי ההתכנסות, הויתור על אגו והשקט שהם לעיתים הכנה הכרחית לצורך עלייה.סרט של תיקון, קבלה, ניקוי וחיבור מחדש של החלקים הכואבים לכלל ימירה מחודשת.

עלילת הסרט קיטשית הוליוודית עם משחק טוב של השחקנים.אולי יש ביקורת על הרצון לפרק משפחה ביפן המודרנית.הפירמידה בסוף הסרט היא בעצם אוסף של ילדים צעירים ומבוגרים חסרי אם או דמות של אישה-אם. המובילה והמשמרת את הדבק המשפחתי מתה. הפירמידה כקבר מלכותי היא סמל למוות "מלכותי". באחת הביקורות המלהיבות יש ציון שבית המרחץ הוא מטאפורה לניקוינ ולטיהור שעוברת המשפחה. יותר מדי לסרט בינוני. אין מה להשוות למשל לסרט "פרידות" (2008)

סרט חביב וצפוי מאד על מי שרוצה לצפות בבחורה שמצליחה בכוח החריצות, ההתמדה והעקשנות להתקדם . ברקע נזכרתי בסרט הקומי והמוצלח יותר- "ג''ולי וג''וליה" על ג''וליה צ''יילדס, שהפכה לשפית צרפתית בחברה גברית בצרפת והצליחה להחדיר את המטבח הצרפתי באמריקה.

כוחו של הסרט במה שהוא מעלה בקרב צופיו ובתובנות שהוא עשוי לתת.כוחו של סרט זה הוא בבעיה הכלל אנושית שלו שנמצאת בהרבה סרטים- הפרט מול המסגרת בה הוא חי, כוח ההישרדות או הלחימה שלו, האיזון בין המקובל לבין הרצון האישי, עד כמה אני חי לפי חובה או לפי מה שאני מרגיש ורוצה.הנשים כאן עדות וגם לוחמות, וכשהן נכנעות למסגרת, זה לטובת משהו אחר.אהבתי את המוצגים של הסורגים, ההגה,השמלה והמיטה כמטאפורות: א. מה אני מרגישה כשאני מאחורי הסורגים? ב.ההגה בין האב לבת- מי מוביל באמת? ג.השמלה- כשהאם והבת מתחלפות בבגד- הן לסירוגין מתחלפות בתפקיד ובהרגשה, ומה האירוניה שבשמלת הכלולות הלוחצת? ד.מיטת הכלולות שמוצעת בסופו של דבר ע"י האם והבת ולא ע"י האב מרמזת לדעתי על בעלותו החלשה. ובכלל- מה שאתה מציע- על זה אתה שוכב... הסרט נגע בחיי, עד כמה יכולה להיות המסגרת המסורתית כפייתית ובלתי מתפשרת עד שהברירה היא למרוד וללכת כדי לחיות חיים אותנטים. על הנרטיב הייתי נותנת 10

הסרט מתאר דמות שרוצה להיות בשליטה על כל פרט בחייה כולל מה שיגידו עליה ביום מותה.לפעמים בקבוצה או באימון אנחנו מקבלים תרגיל כזה- לכתוב את הספד שלנו, כי כל אחד מאיתנו היה רוצה להותיר חותם כלשהו. הבקשה הזו שנראית כעוד תרגיל שליטה בחיים, הופכת לשעון המעורר של הגיבורה הארייט, לדחף לשינוי, משום שהיא נוכחת שאין מי שיכתוב עליה משהו חיובי. השינוי האמיתיחל בדמות כשהפוקוס הוא לא על כישוריה ועבודתה בעבר, אלא כשהיא מניעה אחרים לחיות לפי המהות שלהם. רק כשהיא נוגעת בהם, הם נוגעים בה ומשלימים את ההספד החסר. הכלנשמע קלישאתי ולעוס, אבל כמה מאיתנו קמים עם המחשבה - בשביל מה ולמען מי אני חי היום? נדמה לי שהקלישאה הכי חשובה היא לחיות כפי שאנחנו רוצים למות.