הנפילה

אחלה סרט ואחלה צעקות.

סרט חובה, לנו ןבעיקר לילדינו. מבחינה קולנועית הסרט כל כך מקצועי עד כי הצופה, אם לא יעמוד על המשמר, יתחיל לחוש רגש אל הנצורים ומקווה כי ייחלצו מן הצבא האדום המתקדם. כוחו של הסרט גם במסר אותו הוא מעביר: הסכנה העצומה אשר במנהיגות אשר אין בה חמלה, אין בה אהבצ אדם או מוסר. הסגידה של הנוער אשר מצח אל מציאות-מנהיגות זו, אינו מכיר באחרת ולכן הוא מוכן למות למענה. האבדן אשר מוליכה ההעדפה של הלאום, הסמל, על פני החירות והחיים. חשיבותה של הסרבנות לפקודה אשר נוגדת ערכי מוסר, הסכנה אשר בציתנות העיוורת. מורכב מאד. וד"ל...

סרט מעולה מבחינה קולנועית המתאר באופו מזעזע וחסר רחמים ארועים מזעזעים ביותר ברמה נפשית ופיזית כאחד. הסרט משליך את הצופה כאילו במכונת זמן, היישר אל ברלין המופגזת ע"י הצבא האדום על 3 מיליוני תושביה.זהו הרקע למעין משחק שחמט שבסופו היטלר וכל אותם שהעריצוהו כאל ולא ידעו לבודד את קדושת החיים על רגעיות הרעיון בוחרים בהתאבדות. בסרט מוצגים הרבה מצבי התאבדות וגם דנים בדרך לבצע אותה... איום במיוחד ההמתה/רצח של ילדי גבלס ע"י אמם וכן ההדגשה של תפיסת הגרמנים את היטלר כאל עד כדי כך שהינם מוכנים לאבד חייהם בשבילו גם כשאיננו עוד בין החיים. סרט קשה מאוד- לאנשים חזקים בלבד.

סרט מצויין, רק אני לא בטוח שכל התיאורים שם היו באמת מדוייקים. למשל קשה להאמין שבימים האחרונים לפני התבוסה,היטלר ונאמניו ערכו מסיבות בבונקר כשרעם התותחים נשמע מבחוץ. לפי מה שנאמר בסרט, האנשים שהיו שם מתו רק לפני כמה שנים (פרט לאלו שנהרגו או הוצאו להורג), אבל אני עדיין לא בטוח שזו הייתה המציאות. גיבלס ואשתו רצחו את ילדיהם בבונקר, בטענה שהחיים אינם שווים בעולם שאין בו נציונאל סוציאליזם. הסיפור הזה אכן נכון היסטורית, וקשה להאמין שהדבקות ברעיונות הייתה אכן כזו, שהביאה הורים לרצוח את ילדיהם.

משחק מעולה, סרט היסטורי על מלחמת העולם II והיטלר - אך לא עוסק ביהודים, ולשם שינוי זה נחמד, מפני שאנו יכולים לצפות בסרט מנקודת מבט אחרת. מציג את היטלר בנקודת אור שונה - בדקות השפלות שלו, כשהסביבה שלו מבינה שהוא מנותק לחלוטין מהמציאות.

בעלי קולנוע "לב" התלבטו ממושכות אם להקרין את "הנפילה" בארץ. הרי סרט שמציג את היטלר החלש והאנושי, הננטש בימיו האחרונים ומסרב להאמין שהרייך מתמוטט, -סרט כזה הוא לא עניין של מה בכך, כשמדובר בצופה הישראלי. אבל לצופה אין מה לחשוש. הסרט הזה לא מתיימר ולא מנסה להצדיק את היטלר או לתרץ את פועלו בטירוף לא-אנושי. להיפך. באמצעות משחק ניגודים מושחז בין נאמנות פנאטית לרעיון לבין שקיקה לחיים; בין אידיאולוגיה לאנושיות; בין האורגיות הסוריאליסטיות של הניצודים לבין מציאות אלימה ושטופת דם של מלחמה; בין טירופו של מנהיג שממשיך לחלום על מהפך בשדה הקרב גם כשגבולות הרייך עוברים בפתח הבונקר שלו, לבין ההתפכחויות המאמללות; בין הסדר הביורוקרטי שנשמר בתוככי הבונקר לבין ההשתכרות המיואשת של הקצינים ששומרים את הכדור האחרון באקדח לעצמם - באמצעות הניגודים האלה מסתרגת התובנה שלעתים פשוט נוח לשכוח: גם הפושעים הגרמנים הנתעבים ביותר היו בסופו של דבר בני אדם. שפלים, נקלים, חייתיים, אך בני אדם. היטלר הוא לא גיבור הסרט. הוא רק אריזה – מזעזעת, אך אריזה - לגיבור הראשי: האדם בשפלותו, אדם שהוא עבד הרעיון. זה לא מכפר על חטאיו. זה לא מטהר אותו. זה בעיקר שולח אזהרה – ולכן זהו אחד מסרטי השואה החשובים ביותר שנעשו. "הנפילה" הוא יצירה מדויקת להפליא: בנאמנות לעובדות ההיסטוריות, שזכו לביקורות משבחות ברחבי העולם; בשימוש המאופק, אפילו קמצני במקצת בפסקול; במינון הרגשנות המוקפד, אך הסוחף כל כך; בסצנות המלחמה, שאינן נופלות בעוצמתן מ"להציל את טוראי רייאן", אך ברוטאליות בצורה מרומזת יותר; במשחק המשכנע של ברונו גנץ (היטלר) ואלכסנדרה מריה-לארה (שחקנית השנה בגרמניה שמגלמת את טרודל, המזכירה האישית). נפילה של האדם. המראה של הקולנוע.