עוד שנה

כשאתה הולך לסרט של מייק לי אתה לא מצפה לראות סרט הוליוודי רומנטי עם שחקנים מרשימים חזותית כמו בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי אלא דווקא דרמה המפגינה מציאות אנושית, סרקסטית, המלווה בהומור שחור ומצוידת בשחקנים מוכשרים ואנושיים, כאלה המציגים דמויות צבעוניות וייחודיות, בעלות קסם מסוים, כפי שניתן לראות ב"מותק של חיים", "סודות ושקרים" וסרטיו האחרים והטובים. וכגודל הציפייה, כן גודל האכזבה שכן הסרט מציג עלילה איטית שאינה מתקדמת או מקדמת את הגיבורים (למעט הצעיר היחיד בחבורה, ההולך בדרך התלם של הוריו ומפגין זוגיות סטנדרטית ושגרתית). הדמויות מתרשמות כאנמיות וחלקן אף מפגינות התנהגות מביכה, נטולת חן שלא מאפשרת שום מידת אמפתיה הנדרשת במצבים מהסוג. בנוסף לכל אלה, הסרט מציג באור לא חיובי במיוחד רווקים מזדקנים, הנראים מביכים ואפילו מעוררים דחייה, ובמקום ליצור אופטימיות לגבי עתידם, הוא מנבא להם עתיד שחור ועגום. למי שמוכרח לצפות בסרט, מאחר ובכל זאת צריכים לתת קרדיט לבמאי, מומלץ להימנע מלבחור בשעת הקרנה קריטית כמו 14-16, במיוחד לאור העלילה המעייפת והשטחית.

זה מה שקורה ליוצר גדול שמתחיל להאמין לתשבוחות שמרעיפים עליו במקום לכתוב תסריט. מייק לי - רב אמן בשירטוט דמויות ובהפעלת שחקנים מביא לנו סרט אמין וכואב שאין בו רגע אחד של הנאה לצופה. כזכור, גם טרגדיה צריכה להנחיל תחושת התעלות לצופה, וכאן יש רק אנטומיה של כאב אנושי השקולה לצפייה בגוססים בפנימית ח' באיכילוב. למזוכיסטים בלבד!

הסרט מציע התבוננות מהצד על החיים דרך עיניה של מרי, שבוחרת לא לראות. כי מה כבר יש פה להציע? "שום דבר לא קורה פה" זו האמירה שלה אותה הצופה גם מרגיש. תחושת שעמום מתמשכת של "נו, מתי משהו כבר יקרה"? או תחושת ריקנות, שרק בסוף שייכתי אל מרי, הנאבקת בכל דרך להימנע מלהתעמת עם הכאב המתמשך של חייה. הסרט לא רק מראה, אלא גם נותן לצופה להרגיש, איך זה לחיות מתוך הכחשה מתמשכת של כאב פנימי. לכן הסרט מתחיל עם תמונה של הכחשה כזו (האישה שבנוקשות נאחזת בכדורי שינה) וגם מסיים איתה (כשמרי בולעת כוס יין שלימה בלגימה ממושכת). מנגד משבץ הסרט תמונות של ביחד אופטימי מחייהם של טום וג'רי - הנחמה שמציעה המשפחתיות. כך נוצרים ניגודים של עשייה מול תחושת חוסר אונים ואי מסוגלות, מלאות מול ריקנות, חמימות מול קור. בעוד שהפרומו מציג פוטנציאל לדרמה אנושית מעודנת, הסרט עצמו רחוק מתחושה קלילה זו. התייחסות לרעיונות נוספים בהם עוסק הסרט, באתר hitpatchut סיומת com (תחת התפתחות עצמית, סרטים), בינם רעיון הקיום היחידני: האם החיים כאדם יחיד שלא בתוך משפחה אמורים להיות אומללים?

זה אותו מייק לי שיצר את "עירום" ו "סודות ושקרים" הנפלאים? מאכזב מאוד. לא אמין. משעמם.

זה אותו מייק לי שיצר את "אירום" ו "סודות ושקרים" הנפלאים? מאכזב מאוד. לא אמין. משעמם.

בתחילה לכאורה הדיאלוגים ארוכים לאין נשוא ועוסקים בכלום.אבל אם מעט סבלנות מבינים שהיא בהחלט משתלמת.מייק לי עוסק בבני גילו המזדקנים בחולומות בתשוקות ופחדים שלהם.לא כל כך פופולארי, אבל מרתק! כמובן מדבר על המוות וכל זאת ברגישות ובחמלה רבה.אמנם דברים "גדולים" לא קורים על פני השטח אבל זוהי שירת היום יום של האדם המתבגר ומה יש לו בימיו.מדכא אבל נותן הרבה כח.

סרט סתמי שלא ברור לאן הוא מוביל. ניתן לוותר עליו בקלות מבלי להצטער.

אוהבים קולנוע אנגלי, אוהבים את מייק לי, אך מהסרט הזה לא נהננו. למרות חיבתי הרבה לסרטים המתארים יחסים בין אישיים והלך רוח נפשי, הסרט הזה "גמר" אותי. הרבה דיבורים על לא כלום (נסעתי ברכבת, קניתי אוטו,אדום! 1.4 נפח מנוע...) - כשזה מתאר דמות אחת העסוקה בטפל-ניחא, אבל כשרוב הדמויות המקיפות את הגיבורים חולים בלהגת-פטפטת על כלום ועל שום דבר - כמשל לחייהם הרייקים והשחוקים, זה מעייף עד מאוד. כשאני הולכת לקולנוע אני מצפה בכל זאת לאיזושהי חוויה שתלמד אותי משהו, תרומם מעט את הנפש, תרגש... לצערי, לא זכיתי לכך הפעם. מ-ש-ע-מ-ם.

סרט מיוחד במינו עם שחקנים מעולים ,רגיש ומתאר זוג שהוא אי אחד של שפיות לכל גלרית הסובבים אותו .טיפול אנושי ביחסים בין הנפשות הפועלות ותכנים שעוד נרבה לדבר בהם בינינו. ארוך מדי לקצרי הרוח ןקצר מדי לנהנים ממנו. אהבתי וברור לי שאראה אותו שנית.

עוד שנה. רק לאוהבי הקולנוע האנגלי של מייק לי. העלילה כמעט לא קיימת, פשוט תמונת מצב של מה שהיה הוא שיהיה. לאחר שהבנתי נקודה זו מצאתי עניין בסיפורי החיים של הדמוניות, במשחק המשובח של כולם, בהשוואה הבלתי נמנעת אל חיינו שלנו. אין בסרט אמירה חדשה אבל הוא מחזק את ההכרה של כולנו כמה חשוב מה שיש, כי ההדדיות ביחסים היא הקובעת.

שחקנים טובים אך הסרט חברים פשוט משמים וחבל.באנו עם ציפיות אך נרדמנו מהר מאוד.עלילה המספרת על חברים ומשפחה במציאות חייהם ובעיותיהם הכל כך אנושיות אבל לא זרם לשום מקום.